פרנץ קפקא חולה השחפת, שקרב לסוף ימיו, מתחיל חלופת מכתבים עם אישה צ'כית צעירה, מילנה יסנסקה, שתרגמה את יצירותיו הראשונות מגרמנית לצ'כית. ההתכתבות המנומסת בתחילתה היתה לחליפת מכתבים סוערת בין השניים, רומן אהבה במכתבים בין איש ואישה שכמעט אינם נפגשים זה עם זה והם כמהים למשהו שנבצר מהם להשיגו: אהבה, אושר, ואולי פשוט קרבה והבנה וחום אנושי.
כמעט מאה שנים אחרי שהועלו המילים בכתב, הן רואות אור בעברית בנוסח השלם, ושופכות אור על צד אחר באישיותו של הסופר רכון הראש. את היווצרות הקשר ניתן להרגיש במחוות הניסוחים הקטנים. כך, לדוגמה, המכתבים הראשונים נחתמים ב"קפקא", והאחרונים בפשטות -"פ".
איכשהו איני יכול יותר לכתוב לך שום דבר מלבד מה שנוגע רק לנו, לנו בדוחק ובצפיפות של העולם, לנו בלבד. כל מה שזר, זר. לא צודק! לא צודק! אבל השפתיים ממלמלות והפנים מונחות בחיקך.
[עמ' 90]
