סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותאולי אני טועה
ביורן נתיקו לינדבלאד
"הדבר שאני מוקיר במיוחד משבע־עשרה שנותיי כמתאמן רוחני במשרה מלאה, הוא שאני כבר לא מאמין בכל מחשבה שלי", כותב ביורן נתיקו לינדבלאד, אשר עזב את שוודיה באמצע שנות העשרים לחייו, אחרי תואר בכלכלה ועבודה בחברה בינלאומית גדולה, ונסע למזרח אסיה. אחרי כמה שבועות של טיול הוא השתקע במנזר של נזירי יער בודהיסטיים, גילח את ראשו והקדיש את עצמו לאורח חיים סגפני שכלל ויתור על רכוש, אלכוהול, סקס ואוננות, שינה בבקתות פתוחות, ארוחה אחת ביום ושעות של מדיטציה.
אולי אני טועה הוא ממואר כן ומלא ענווה, שבו מתאר לינדבלאד את הדברים שלמד, לצד הקשיים שלו להסתגל לאורח החיים המאתגר שבו בחר. לינדבלאד חולק תובנות ועצות על דרכים להתמודד עם שינויים, ספקות ואתגרים שכולנו פוגשים במהלך חיינו. השקפת עולמו מלאת חמלה והבנה לכישלונות הקטנים והאנושיים שלנו לחיות חיים טובים יותר – מהקושי להרפות מכעסים ועד הנטייה שלנו להאמין לכל מחשבה שחולפת בראשנו.
מתוך אולי אני טועה
אחרי שהשארתי מאחוריי את חיי כנזיר ושבתי לשוודיה, ביקשו מאחד העיתונים לראיין אותי. הם רצו לדעת יותר על הבחירות יוצאות הדופן שעשיתי בחיי. למה שאיש עסקים מצליח יוותר על כל נכסיו, יגלח את ראשו וילך לחיות בג'ונגל עם חבורה של אנשים זרים? בשלב כלשהו בשיחה שאל אותי המראיין את שאלת מיליון הדולר:
"מה היה הדבר החשוב ביותר שלמדת בשבע־עשרה שנותיך כנזיר יער בודהיסטי?"
השאלה הלחיצה והביכה אותי. הייתי חייב לומר משהו, אבל לא רציתי לתת תשובה חפוזה.
לא הבחנתי אצל העיתונאי שישב מולי בהתעניינות רוחנית של ממש. הוא בלי ספק היה מזועזע מכל הדברים שבחרתי לוותר עליהם בתקופת חיי כנזיר. אחרי ככלות הכול, חייתי בלי כסף, בלי סקס או אוננות, בלי טלוויזיה או רומנים, בלי אלכוהול, בלי משפחה, בלי חופשות, בלי נוחיות מודרנית, בלי להחליט מתי ומה לאכול.
במשך שבע־עשרה שנים.
מרצוני החופשי.
ואם כך, מה קיבלתי מזה?