העדויות

כתב־היד של ארדואה הול: 1   רק המתים זכאים לפסלים, אולם אני בורכתי בפסל עוד בחיי. אני כבר מאובנת. הפסל הוענק לי לאות הערכה על תרומתי הרבה, ככתוב בהקדשה שהקריאה דודה וידאלה. הממונים הטילו עליה את המשימה, והיא כלל לא ששה לקבל אותה. הודיתי לה במרב הצניעות ומשכתי בחבל כדי לשחרר את מסך הבד שכיסה אותי; הבד צנח ארצה וחשף את דמותי. לא נהוג להריע כאן בארדוּאה הול, אך פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מוצנעות. הנדתי בראשי. פסלי גדול מהחיים, כדרכם של פסלים, והוא מציג אותי צעירה יותר, רזה יותר ובריאה כפי שלא הייתי מזמן. אני זקופה, כתפיי משוכות לאחור, שפתיי מעוקלות בחיוך נוקשה אך נדיב. עיניי נעוצות בנקודה קוסמית שנועדה לייצג את האידיאליזם שלי, את נאמנותי הבלתי מסויגת לחובתי, את נחישותי לחתור הלאה למרות המכשולים. לא שפסלי יכול לראות את הרקיע, הוא ניצב בלבו של מקבץ עצים ושיחים, לצד השביל המוביל לארדואה הול. אל לנו הדודות להפגין יומרה רבה מדי, גם כשאנו מסוּתתות באבן.