חיכינו, חיכינו, והנה זה בא: העדויות, המשך סיפורה של שפחה, זוכה פרס בוקר לשנת 2019, מאת מרגרט אטווד.
ללא ספוילרים, נספר כי זהו רומן רב־עוצמה, שאפשר לקרוא אותו גם בפני עצמו: יותר מ-15 שנים אחרי מאורעות סיפורה של שפחה, השלטון התיאוקרטי ברפובליקת גלעד ממשיך למשול ביד רמה, אך דומה שהוא מתחיל להירקב מבפנים. ברגע גורלי זה חייהן של שלוש נשים שונות בתכלית מצטלבים, והתוצאות עלולות להיות הרסניות. שתיים מהן גדלו כחלק מהדור הראשון שהגיע לפרקו בסדר החדש. עדויותיהן של שתי הצעירות מצטרפות לעדותה של השלישית: דודה לידיה. עברהּ המורכב ועתידהּ הלא בטוח נפרשים בדרכים מפתיעות הרות גורל.
בספר זה חושפת אטווד את מנגוני הפעולה של גלעד, בעוד כל אחת מהנשים נאלצת להשלים עם זהותה, ולהחליט כמה רחוק היא תסכים ללכת למען אמונותיה.
כתב־היד של ארדואה הול: 1 רק המתים זכאים לפסלים, אולם אני בורכתי בפסל עוד בחיי. אני כבר מאובנת. הפסל הוענק לי לאות הערכה על תרומתי הרבה, ככתוב בהקדשה שהקריאה דודה וידאלה. הממונים הטילו עליה את המשימה, והיא כלל לא ששה לקבל אותה. הודיתי לה במרב הצניעות ומשכתי בחבל כדי לשחרר את מסך הבד שכיסה אותי; הבד צנח ארצה וחשף את דמותי. לא נהוג להריע כאן בארדוּאה הול, אך פה ושם נשמעו מחיאות כפיים מוצנעות. הנדתי בראשי. פסלי גדול מהחיים, כדרכם של פסלים, והוא מציג אותי צעירה יותר, רזה יותר ובריאה כפי שלא הייתי מזמן. אני זקופה, כתפיי משוכות לאחור, שפתיי מעוקלות בחיוך נוקשה אך נדיב. עיניי נעוצות בנקודה קוסמית שנועדה לייצג את האידיאליזם שלי, את נאמנותי הבלתי מסויגת לחובתי, את נחישותי לחתור הלאה למרות המכשולים. לא שפסלי יכול לראות את הרקיע, הוא ניצב בלבו של מקבץ עצים ושיחים, לצד השביל המוביל לארדואה הול. אל לנו הדודות להפגין יומרה רבה מדי, גם כשאנו מסוּתתות באבן.
