סיפורה של שפחה

ישַנו במה שהיה פעם אולם ההתעמלות. הרצפה היתה של עץ משוח בלכּה, עם פסים ועיגולים שצוירו עליה בשביל המשחקים ששיחקו שם בעבר. החישוקים של רשתות הכדורסל עדיין היו במקומם, אם כי הרשתות עצמן נעלמו. יציע נמשך והקיף את האולם, בשביל הצופים, ולי היה נדמה שאני מריחה ריח חריף של זיעה, קלוש כמו בבואת רפאים, מהול בניחוח המתקתק של מסטיק ושל בושם שעלה מהנערות הצופות, תחילה בחצאיות לֶבֶד כמו שראיתי בתמונות, אחר כך בחצאיות מיני, אחר כך במכנסיים ואחר כך בעגיל יחיד ובשיער בתספורת קוצים מפוספס בירוק. מסיבות ריקודים נערכו שם בוודאי. המוזיקה האריכה ימים, כמו כתובת עתיקה שמכסה על כתובת עתיקה ממנה, צליל לא נשמע, סגנון על גבי סגנון, זרם תחתי של הלמות תופים, יללה נוגה, זֵרים קלועים של פרחים מנייר משי, שֵדים מקרטון, כדור מראות מסתובב, מרעיף על הרוקדים שלג של אור. סקס נושן היה בחדר ובדידות, וציפייה למשהו שאין לו צורה ושם. אני זוכרת את הכמיהה הזאת, אל משהו שתמיד עמד להתרחש ולא היה דומה כלל לידיים שמיזמזו אותנו באותה שעה בגב התחתון או בחוץ, בירכתי מגרש החניה, או בחדר הטלוויזיה שֶקולה מושתק ורק התמונות מהבהבות מעל לבשר העולה ויורד.