שעת אפס

היא כבר לא פסנתרנית רגישה, מרגשת באינטרפרטציות שלה ליצירות רומנטיות — בעיקר שומן, שופן, ברהמס. היא כבר לא חלילנית מוכשרת שמאלתרת עם חברים מוזיקאים בדירות תל אביביות ישנות. היא לא שחקנית, היא לא סטודנטית לפסיכולוגיה. היא לא פסיכולוגית קלינית בעלת מכון לפסיכותרפיה, מובילה קול אחר, חופשי והדדי יותר בתחום. היא לא מרצה עוד בבית הספר לפסיכותרפיה ובמגמה הקלינית, מתוגמלת בעיניהם האוהבות של תלמידיה [...]

[...] עכשיו, ביוני 2015, היא בת חמישים. חולת לימפומה מסוג נון הוצ'קינס ממין נקבה. זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים. אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוף.

זאת מחלה חוזרת - היתה ברמיסיה תשע שנים. היא כבר אחרי ביופסיה, פט סי־טי ובדיקת מח עצם. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה.