אב שחוגג לבנו יום הולדת ראשון בחיק המשפחה המורחבת, ופוגש את האמת על בנו; פסיכולוגית שחייה התהפכו על צירם; ילדה כבדת משקל שמבקשת רק לאכול ולצוף; אישה צעירה שדבר מה בלתי נראה חוצץ בינה לבין העולם — אלה ואחרים/ות בקובץ הסיפורים של שנער פנקס־סמט, שכל כולו מהלך על קווי המתאר של הגוף, ובמקומות שבהם הוא פוגש את הנפש.
ד״ר שנער פנקס־סמט, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית, עומדת בראש המסלול לפסיכותרפיה מודעת גוף בבית הספר לפסיכותרפיה הגל החדש באוניברסיטת רייכמן.
בשיעור שחייה, המורה לימדה אותנו שהגוף שלנו הוא גופמצוף. זה אומר, היא הסבירה, שהגוף שלנו יודע לצוף במים ממש בלי בעיה. כל מה שצריך לעשות זה לפרושׂ ידיים ורגליים לצדדים, להרפות את הגוף, לעצום עיניים ולהרגיש כאילו שוכבים על מצע של עננים.
אני, למרות שניסיתי לשכב, לא עצמתי את העיניים. רציתי לראות את הגופמצוף של ילדים אחרים, אולי אוכל ללמוד מהם איך לצוף, אבל בכל פעם שניסיתי לצוף, שקעתי. מיכל, המורה לשחייה, אמרה שזה בגלל שאני לא מוכנה לעצום עיניים ולדמיין, אבל כמה מהילדים אמרו שזה בגלל שאני שמנה.
כשסיפרתי לאבא על זה אחרי השיעור, הוא אמר לי שבמים לא מרגישים את המשקל של הגוף ולכן זה בכלל לא שייך, אבל אחר כך כשהלכנו לקיוסק הוא אמר שאולי כדאי לקנות קרטיב במקום טילון.
