נערי האוצר

להקת שקנאים נאספה סביב מיטתו. עמדו השקנאים דרוכים ונעצו בו את מבטם. יש להם סבלנות, הם בטח בודקים אם הוא עדיין חי. הם חיכו בשקט, ומשהו בהמתנה הסבלנית שלהם אותת לו סכנה, איום מוחשי — והוא אינו יכול לזוז, תקוע במיטתו.
בהלה אחזה בו. ארבעה שקנאים הקיפו אותו. השלושה הנוספים עמדו מולו ללא תזוזה. ולפתע, קולות רמים ומשק כנפיים. הוא נבעת, במאמץ הרים את ראשו. סמי ההרדמה הותירו אותו מטושטש ומעורפל. ללא משקפיו הוא אימץ את עיניו: מקור מעוקל, פדחת עם שיער לבן שופע. הוא גייס את שארית כוחותיו ובמאמץ עליון, הניף את ידו והִכה את השקנאי הגוחן מעליו.
המכה פגעה בראשו של הפרופסור ראש המחלקה. הרופא מיהר להתרחק מהמיטה כדי להימנע ממהלומה נוספת. "דוקטור קלמן, אתה שומע אותי?" מרחוק קוראים לו, נדמה לו שהוא שומע את שמו. יופי. באים להציל אותו. "דוקטור קלמן, אתה שומע אותי?"