אושר ועוד

אף על פי שברתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, עדיין היו רגעים כאלה שבהם התחשק לה לרוץ במקום ללכת, לקפוץ בצעדי ריקוד על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו אל-על ולתפוס אותו או לעמוד במקום ולצחוק בגלל – שום דבר – שום דבר, פשוט ככה. מה את יכולה לעשות אם את בת שלושים וממש בפינת הרחוב שלך משתלטת עלייך, לפתע פתאום, תחושה של אושר – אושר מוחלט! – כאילו בלעת פתאום חתיכה בוהקת של שמש בין־הערביים הזו והיא בוערת בחזך, והיא מקרינה שטף ניצוצות קטנים אל כל חלקיק בך, אל כל אצבע וכל בוהן?... הה, האם אי אפשר להביע זאת בלי להיות "הפרעה לסדר הציבורי"? כמה מטופשת הציוויליזציה! בשביל מה יש לנו גוף אם צריך לשמור אותו מסוגר ומכוסה בתיבה כמו כינור, כינור עתיק? "לא, הדימוי הזה של כינור הוא לא בדיוק מה שאני מתכוונת," חשבה כשרצה במדרגות למעלה, מחפשת בתיקה את המפתח – היא שכחה אותו, כרגיל – וטלטלה את תיבת המכתבים. "זה לא מה שאני מתכוונת, כי – תודה, מרי" – היא נכנסה אל המבואה. "המטפלת חזרה?" "כן, גברתי." "והפירות הגיעו?" "כן, גברתי. הכול הגיע." "הכניסי בבקשה את הפירות לחדר האוכל, טוב? אסדר אותם לפני שאעלה לחדר." חדר האוכל היה אפלולי וקריר. אך ברתה הסירה בכל זאת את המעיל; היא לא יכלה לסבול עוד את רכיסתו ההדוקה, והאוויר הקר עטף את זרועותיה מיד. אבל בחזהּ עוד בער המקום הבהיר והזורח – ששטף הניצוצות הקטנים נבע ממנו. זה היה כמעט בלתי נסבל. היא בקושי העזה לנשום מהחשש ללבות אותו, ובכל זאת נשמה נשימות עמוקות-עמוקות. בקושי העזה להתבונן בראי הקר – אך הביטה, והוא הראה לה אישה, קורנת, שפתיה מחייכות, רועדות, עיניה גדולות וכהות, נראית קשובה, מחכה שמשהו... שמיימי יתרחש... משהו שהיא ידעה שחייב להתרחש... מוכרח