בסצינת הפתיחה של מה לעשות - הראשון בטרילוגיה של פבלו קצ'אז'יאן והשביעי בסדרת ריזרב של הוצאת תשע נשמות - סטודנט שואל שאלה שהמרצה אינו מבין. המרצה תוחב את הסטודנט לפיו, אבל זה שורד הודות לחברו הנאמן, המחבר. "אלברטו ואני", גיבורי הנובלה, ממשיכים בדרכם, נקלעים לאינספור סכנות ספרותיות וניצלים מהן בדרך קסם.
סצנה רודפת סצנה ואיתן מתחלפת גם התפאורה: דיסקוטקים, חפירות בשדה הקרב, מסבאות, ספינות, אגמים ואיים, שבהם גיבורינו פוגשים בשתיינים, חיילים, נכאי רוח וקשישות מזמרות. פסיפס פרוע זה מוליד רצף של הרפתקאות, אשר נוגעות לשאלה הניצבת בראש הספר: מה לעשות - ואיך לעשות? הנובלה מתחבטת בשאלה זו, אך משאירה אותה על כנה ומותירה אותנו במצב של ציפייה ספרותית.
לפנינו ספרות רדיקלית, חדשנית, אירונית וחכמה, החוגגת את המעשה היצירתי: כתיבה שופעת דמיון, רגישה, נמרצת, אמנותית ופורצת גבולות, אשר בונה גשרים בתודעה, מעלה חיוכים ותהיות, מאתגרת את קוראיה.
