"בדרכו הצנועה הצליח הות'ורן להגשים את חלומם של כל ההורים כולם: להעניק לילדו חיי נצח," כתב הסופר פול אוסטר על ספרו של הסופר האמריקאי בן המאה ה-19 נתניאל הות'ורן - ממואר המתעד עשרים ימים שבהם בילה עם בנו, עם ארנב מחמד ולפעמים גם עם הסופר הרמן מלוויל.
ב-28 ביולי 1851 יצאה סופייה, אשתו של נתניאל הות'ורן, עם בנותיהם אונה ורוז, מביתם במערב מסצ'וסטס כדי לבקר קרובי משפחה בבוסטון. בעשרים הימים הבאים מבלים הות'ורן ובנו ג'וליאן בן החמש את זמנם בבית הכפרי עם באני, ארנב המחמד. כל יום מתחיל מוקדם ועובר בשיטוט אל האגם ובקפיצה מאבן לאבן, בטיולים בסביבה ובקרבות עם צבאות של קוצים. פה ושם הם זוכים לביקורי שכנים, ובכמה הזדמנויות מגיע החבר המעריץ, הרמן מלוויל, לשיחה "על זמן ועל הנצח, על עניינים מהעולם הזה ומהעולם הבא, על ספרים, על מוציאים לאור, על כל הנושאים האפשריים והבלתי אפשריים."
"עשרים יום עם ג'וליאן ובאני הקטן הוא לכאורה ספר שלא קורה בו כלום – עשרים פעמים", נכתב על הספר באתר הוצאת תשע נשמות. "רק סופר גדול כהות'ורן יכול להפוך תוכנית כזאת לטקסט פואטי, מלא הומור, יופי ומלנכוליה".
בשבע בבוקר יצאו האישה, א.פ.פ., אוּנה ורוזבד לדרך, והותירו את "הבקתה האדומה" ברשות ג'וליאן וברשותי. האבחנה הראשונה שעשה האדון הקטן עם צאתן הייתה — "אבא, זה לא נחמד שהתינוקת איננה?" מוזרה הייתה בעיניי הנחתו כי אהיה שותף להרגשתו. "ומדוע זה נחמד?" שאלתי. "כי עכשיו אני יכול לצעוק ולצווח חזק ככל שארצה!" ענה הוא. ובמשך מחצית השעה הבאה סחט את האוויר מריאותיו, וכמעט סדק את כיפת הרקיע. לאחר מכן הלם בקופסה ריקה, ודומה כי נהנָה עד אין גבול מן השאון שחולל. ואולם לפנות צהריים שקע בחלומות בהקיץ ונראָה מהורהר מאוד. שאלתי אותו על מה הוא חושב, והוא אמר, "אה, על כך שאמא נסעה. אני לא אוהב להיות רחוק ממנה;" — ואז הפליג בדמיונות ותיאר כיצד ישיג סוסים וידהר אחריה. גם הצהיר כי הוא אוהב את אונה וכי מעולם לא הציקה לו.
