"הגיבורים של קוך מודעים לעצמם עד אימה, והם חושפים את עצמם בזהירות אך בכנות מופלגת, וזה הופך אותם למרתקים ומסקרנים להפליא", כתבה המתלהבת, הלא היא עטרה אופק, על ספרו החדש של היוצר ההולנדי הפורה הרמן קוך.
גיבור הספר הוא במאי קולנוע ותיק, המלהק לסרטו החדש נערה בת 17, חסרת ניסיון, שנעוריה מסחררים את עולמו. היא הרי חומר הגלם המושלם: יופיה פראי, ידיעותיה על העולם אפסיות. לאביה הוא מסביר שהוא ישמור עליה. אם כך, מדוע מסתתרת עכשיו סופיה בדירתו, ומסרבת לדבר עם אביה?
כדרכו, קוך שובר מוסכמות, מתעלם מהפוליטיקלי קורקט, והתוצאה היא רומן חסר עכבות, שלא מותיר לסופיה - ולנו - אלא ליפול ברשת הקורים הבלתי נראים שטווה קוך בערמומיות. יחד עם זאת, כפי שכותבת עטרה אופק, "כמו בספריו האחרים, גם כאן מתברר בסוף שלא העלילה היא העיקר אלא נפשו של הגיבור, שהולכת ונחשפת בהדרגה במקביל לפיתולי הסיפור, וגם כאן יש לא מעט הפתעות, יחד עם מנה מדודה של ביקורת מושחזת ומשעשעת על הקולנוע ההולנדי ועל התיאטרון ההולנדי, לצד שלל אבחנות עוקצניות על החיים בכלל".
זהו. פה אני ופה אני נשאר. בינתיים. ובכל מקרה עד הערב, כשאתקשר להודיע שלא אבוא לארוחה. אני צריך לחשוב על איזה תירוץ אמין, שלא יבינו מיד שאני משקר, שפשוט לא מתחשק לי. אם הייתי כותב ספר, חיבור או מאמר, הייתי קורא לו "הזכות לאי חשק". שם הייתי שוטח את טיעוני בעד מה שבעיני צריכה להיות זכות יסוד. "מה יש, אתה חולה?" "לא, אין לי חשק. אתה שומע? מה קרה, הקו מקוטע? נראה לי ששמעת אותי טוב מאוד, אבל בסדר, אחזור על זה שוב. לא מתחשק לי לבוא. לא רוצה!" אחר כך מכבים את הטלפון הנייד. מאותו רגע ואילך אין צורך להדליק אותו שוב, המסר עבר. הם יכולים לנסות להתקשר, מישהו יקווה לשכנע אותך, אחר יהיה נחוש להזכיר לך את התחייבויותיך. "קבענו לפני הרבה זמן, שבועות, לפחות היית מודיע..." אבל לא, שום נקיפות מצפון, אף אחד לא יוכל להאשים אותי בחוסר הגינות, כולם יקבלו את אותה התשובה: "אין מענה במספר המבוקש".