לאחר שבעלה מחליט לעזוב אותה בתום מסיבת יום הולדתה הארבעים שאירגן לה, שבה מרתה מובסת ומושפלת לחדר ילדותה בבית הוריה, חוזרת ונחבטת אל הרגע שהתפוצץ בה אי אז כשהיתה בת 17 והותיר אותה במצב שאף רופא או פסיכולוג לא הצליח להסביר. צער ואושר הוא מונולוג שיש בו תוגה והומור, שמחת חיים ואהבה, שבו מתבוננת מרתה בחייה ומשחזרת אותם.
"לא רציתי לתת את האבחנה המדויקת שלה ולכופף את התיאורים כולם כדי שיתאימו, כי לא רציתי שיקראו את הספר מתוך הידיעה על מה הוא", אמרה מחברת הספר, מג מייסון האוסטרלית, בראיון לגילי איזיקוביץ בהארץ. "לא רציתי שעל גב הספר ייכתב 'מרתה היא סכיזופרנית הסובלת ממחלתה ללא אבחון כבר 20 שנה', לא רציתי תיאור כזה שיהפוך את הספר מספר על אישה שחידה מלווה את החיים שלה לספר על אישה סכיזופרנית, או מניה דפרסיבית או דיכאונית. רציתי ספר שכולו ניסיון שנמשך חיים שלמים להבין מה לא בסדר, ולא ספר שבו הקוראים היו אומרים לעצמם ולגיבורה, נו בטח, זאת סכיזופרניה, את סכיזופרנית שעושה דברים סכיזופרניים".
בְּחתונה, זמן קצר אחרי החתונה שלנו, הלכתי בעקבות פטריק בין האורחים בקבלת הפנים הצפופה אל אישה שעמדה לבדה.
הוא אמר שבמקום שאסתכל עליה בעצב כל חמש דקות, כדאי שאגש אליה ואחמיא לה על הכובע שלה.
"גם אם הוא לא מוצא חן בעיני?"
הוא אמר ברור, מרתה. "שום דבר לא מוצא חן בעינייך. בואי."
