פליישמן בצרות

טֹוּבי פליישמן התעורר בוקר אחד בעיר שגר בה כל חייו הבוגרים, שמשום מה שָרצה פתאום נשים שרצו אותו. ולא סתם נשים, אלא נשים עצמאיות שהגשימו את עצמן וידעו מה הן רוצות. נשים שלא היו תלותיות, חסרות ביטחון ומפקפקות בעצמן, כמו הדייטים הפוטנציאליים שהיו ואינם מנעוריו שחלפו ואינם — וליתר דיוק, הנשים שהוא ראה בהן אז דייטים פוטנציאליים אבל לא שמו עליו בכלל. לא, אלה היו נשים נמרצות ופנויות, מעניינות ומעוניינות, מרגשות ונרגשות. נשים שלאו דווקא חיכו לטלפון יום־יומיים־שלושה אחרי שפגשו מישהו, כמקובל, אלא שלחו לו כמה שעות קודם לכן תצלומים של איברי המין שלהן. נשים שגילו פתיחות, שהיו מוכנות לעשות הכול, שביטאו בבירור את רצונותיהן ואת צורכיהן ואמרו דברים כמו "כל הקלפים על השולחן" ו"קשר לא מחייב" ו"אנחנו חייבים לגמור הכול עד עשר כי אני צריכה לקחת את בלה מהבלט." נשים שהזדיינו עם גברים כאילו הן חייבות להם כסף, כלשונו של החבר שלנו סת'.