על החתרנות

בתנופה סגנונית מרהיבה ובהשתלחות דיונית-צרברלית שלוחת-רסן מציג לפנינו עמיחי שלו שני טקסטים, היכולים – בייחוד הראשון והבולט שבהם, “חדר בלי דלת” – להיקרא כווידוי, כפירוט הכנות לקראת איבוד עצמי לדעת, כמסה כמו-סוציולוגית על המצב הפוסט-מודרני, כפרק בתולדות הספרות ומה-לא. 

למעשה, מדובר בשני סיפורים – פאתטיים, ובעקיפין גם קומיים – הכתובים במסורת הכתיבה המודרנית נגד המודרניזם במשמעו הפילוסופי-הקנטיאני: האמונה בכוחה של התבונה לארגן מחדש את המצב האנושי ו”להנדס” אותו חברתית ומוסרית לקראת הקיום המשובח ביותר האפשרי.