שאנחנו לא נמליץ על הספר הזה - יומן אמיתי על שגרת חייו של מוכר ספרים, שקנה חנות יד שנייה בעיירה פסטורלית בסקוטלנד?
בגיל 31 שוֹן בִּיתֶל מתגלגל להיות בעליו של מבנה קצת מתפרק ושל כמאה אלף ספרים. כפי שהוא לומד במהרה, להיות בעליה של חנות ספרים אין פירושו לשבת ליד האח המבוערת, לקרוא בנחת בספרים עבי כרס, לנהל שיחות עם לקוחות נבונים ולהתעשר. המציאות זוהרת הרבה פחות זוהרת ומשונה הרבה יותר.
ביומנו מספר ביתל בכנות ובהומור על שגרת החיים בחנותו ועל עובדיה האקסצנטריים, ומתאר את הלקוחות השונים – אלה שרק רוצים להראות כמה הם חכמים, הקמצנים הכרוניים, בעלי החיבה הבלתי מוסברת לספרים על רכבות. הוא גם שופך אור על המסעות לרכישת מלאי מבתיהם של אספנים שנפטרו ועל שלל הטיפוסים שמאכלסים את עיירת החוף הציורית שבה הוא מתגורר.
ביתל כותב בהומור עוקצני ואפילו מריר לעיתים, אבל מבין השורות עולה שוב ושוב אהבתו לספרים ולאנשים שקוראים אותם. יומנו של מוכר ספרים, שתורגם ל־ 29 שפות והיה לרב־מכר, הוא ספר לאוהבות ואוהבי ספרים, חנויות ספרים, חתולים ואנשים.
"האם הייתי רוצה להיות מוכר ספרים במקצועי? בסך הכול, ואף שמעסיקי נהג בי בנדיבות ועברו עליי ימים מאושרים בחנות — לא."
— ג'ורג' אורוול, 'זיכרונות מחנות ספרים', לונדון, נובמבר 1936
אי הרצון של אורוול להתחייב למכירת ספרים מובן בהחלט. קיים סטריאוטיפ של בעל חנות ספרים חסר סבלנות וסובלנות, אנטי־חברתי — דמות שדילן מוראן היטיב כל כך לגלם בסדרה הקומית 'ספרים שחורים' — ונדמה (בסך הכול) שיש בו מן האמת. יש כמובן יוצאים מן הכלל, ולא כל מוכרי הספרים הם כאלה. למרבה הצער, אני כן. אבל לא תמיד הייתי כזה. זכור לי שלפני שרכשתי את חנות הספרים הייתי חביב וידידותי למדי. המבול המתמיד של שאלות משעממות, המצב הכלכלי הרעוע של העסק, הוויכוחים המתמידים עם העובדים ועם הלקוחות הרבים מספור, המתישים, המתמקחים, הפכו אותי לכזה. האם הייתי משנה משהו מכל אלה? לא.
