אב יוצא עם בנו ועם חברו הטוב של הבן לפארק עירוני. הוא בורא עבור הילדים עולם בדיוני, שבתוכו הם מתחקים אחר עקבותיה של ישות מאיימת, המכונה בפיהם “הוא”. אט־אט אובד האב באולם־המראות של משחקיו, ואינו משגיח בצללים המתעבים סביבו: משהו בפארק המחשיך נדרך אל סיפורו, ומשיב לו בדרך שלא תהיה ממנה חזרה.
הסבך הוא ספר הפרוזה הראשון של המסאי, המתרגם והעורך עודד וולקשטיין. הספר רואה אור ברוח צד - סדרה לפרוזה עברית, המיועדת לספרים שחורגים מהנתיבים המוכרים של הספרות העברית העכשווית, בעריכת יגאל שוורץ, דקל שי שחורי ומוריה דיין קודיש.
"הוא אמור להיות קשור לשתי קורות, ואז אתה דופק את העצם עם פטיש וישר מרים אותו." האיש השליך בהיסח הדעת את הסיגריה, וחברו עקב בחרדה אחרי מעוף הבדל הבוער עד שנעלם בין העשבים הדרוסים.
אחר כך גחן באנחה, ניסה להרים מן הקרקע את הגלגל העצום, ונסוג כשהוא שולח יד מהסה אל גבו. "ואם לא מרימים?" שאל בחשש. "אם לא מרימים אין לך כלום. כל העניין שמרימים ואז הציפורים אוכלים את הבשר בזמן שהוא שמה בין ה..." הוא הצביע על חישורי הברזל המשורגים של הגלגל. "הייתם צריכים לדאוג שיעשו אותו יותר קל, אתה יודע מה זה יחד עם משקל של בן אדם?" הצדק גרם לפניו המגורמות להצטמק עוד יותר, ובתוך שפעת השיער הלבן שהתגדלה עליהן מזקן ועד בלורית נדמו כקן ריק. חברו בעט בגלגל בהדגמה רפה של ייאוש, וקבע את עיניו בבמת האבן, כעמל לפצח איזה יחס נעלם בין מרחק וחומר. מוחו שָמַם מכל מחשבה. "בוא נעיף את החרא הזה. נגמור אותו עם המיטה וזהו."
