שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטיפשות ובכיעור האנושיים ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים. כתב יד פרי עטו מתגלגל לידיו של מכר רחוק וחסר עניין. הלה עומד להשליכו לפח, אך ברגע האחרון מציץ בו, נשבה בקסמו וגומע אותו בן לילה.
זיכרונותיו של חבר נכתב על רקע שיאה של פרשת דרייפוס בצרפת. הסופר והעיתונאי אוקטב מירבו מנער מעליו את קונבנציות הספרות של זמנו וחותר תחת מוסכמות החברה הצרפתית. הוא עושה זאת באמצעות התחבולה הספרותית החדשנית לזמנו של "מציאת כתב יד" ובכתיבה בסגנון חריף ומושחז.
בשבוע שעבר מת חברי שארל ל’. בעצם, לומר שהיינו חברים זו הגזמה. חברותנו הסתכמה באפס פגישות, או בפגישות נדירות ביותר. פעם בחמש או שש שנים נתקלנו זה בזה ברחוב, במקרה, וניהלנו תמיד את אותה שיחת חולין בהולה שנמשכה לא יותר מחמש דקות:
“אה! זה אתה!“ “איזה צירוף מקרים משמח!“ “כמה זמן לא התראינו!“ “מה לעשות, אלו החיים...“ “מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“ “בהחלט.“ “חברים ותיקים כמונו, חבל שאנחנו לא מתראים...“ “אם כך, ניפגש בקרוב?“ “בהחלט, בקרוב!“ וכך היו חולפות עוד חמש שנים עד שיד המקרה הייתה מזמנת לנו פגישה מחודשת. “אה! זה אתה?“ “נהדר להיפגש כך!“ “בלתי רגיל! ומה אתה עושה בימים אלו?“ “אותו הדבר. ואתה?“ “גם אני, אותו הדבר. מוכרחים להיפגש בהזדמנות!“ “ללא ספק, מוכרחים!“ “אם כך, ניפגש בקרוב?“ “בטח, בקרוב מאוד, ידידי היקר!“ “מצוין, אז ניפגש בקרוב מאוד.“ “יש לנו כל כך הרבה דברים לספר זה לזה...“ “אתה חושב?“ “ודאי, אחרי כל כך הרבה זמן... נתראה בקרוב!“
