המצאות מזדמנות

אלנה פרנטה

שם מקור: L'invenzione occasionale

תיאור

51 מסות פרי עטה של מחברת החברה הגאונה (הרומאנים הנפוליטניים) המסתורית, שהתפרסמו במקור כטור שבועי בגרדיאֶן הלונדוני. לאחר הפרסום הן שוכתבו על ידי המחברת, והן מתורגמות כאן מן הנוסח האיטלקי הסופי שלהן ולצדן איוריו של אנדרֶאָה אוּצ'יני, שליוו את פרסום הטור.

 

מגב הספר:

פרנטה כותבת מעֶמדה של מחברת רומאנים, המודעת למעמדה העולמי ולעניין שיש בנקודת־הראות שלה. אין במסות פִּירוּאֶטים אינטלקטואליים, או שכבות של למדנות מנוכרת. בדרך־כלל מתבוננת בהן פרנטה במצבים וברגשות כמעט נדושים, כדי לחלץ מהם את מה שמחמת הרגל נוטים להשתיק. היא יוצאת ממקום פרטי, מאיזו התנסות או אנקדוטה אישיות, ההופכות להיות דוגמה אופיינית, מקפצה לאינטואיציות על החיים ועל הטבע האנושי. וכשהמסה החייבת־להיות־קצרה דוהרת אל סיומה, מגיעה תמיד פואנטה, עוֹלֶה פרדוקס מרהיב – פרנטה חושפת את הבלתי־צפוי שבמצבים הרגילים, סודקת אותם, מערערת את שלוות־הרוח המדושנת.

 

יש בספר פוליפוניה של נושאים, החל מאהבה ראשונה, פחדים, קשיי שינה, התמכרויות; דרך צחוק הפורץ במצבים שבהם הוא לא יעלה על הדעת, או תהייה על נטייתה של הכותבת לפרוש אחרונה כשהיא מוזמנת למסיבה אצל ידידים; ודרך ענייני כתיבה, כגון התנגדות לסימני־קריאה ושלוש נקודות; ועד להרהורים על סוף החיים, על יחסיה המורכבים עם בנותיה ועם אמה, ועל הסיפורים הגבריים, השונים מהותית מאלה הנשיים.

מתוך הספר

אני כותבת ביתר מסירות כשאני חופרת במצבים וברגשות שאפשר לומר שהם כמעט נדושים, כדי לחלץ כל מה שמחמת ההרגל והחיים הנוחים אנחנו נוטים להשתיק. לא מעניין אותי לכתוב משהו שמעולם לא נכתב. מעניין אותי הרגיל, או, ליתר דיוק, מה שלמען שלוות הנפש שלנו דחקנו בכוח לתוך מדים רגילים. מעניין אותי להעמיק ולזרוע אי-סדר ולא לשתוק על כלום.

 

***

 

כשהייתי נערה, כתבתי לאורך שנים אחדות יומן. הייתי נערה ביישנית, אמרתי תמיד 'כן', ובעיקר שתקתי. ולעומת זאת, במחברת שלי התרתי רסן: סיפרתי בפרטי־פרטים מה קרה לי בכל יום, אירועים סודיים ביותר, מחשבות נועזות. לכן הדאיג אותי היומן מאוד, פחדתי שבני משפחתי, בעיקר אמי, ימצאו את המחברת ויקראו אותה. לכן המצאתי כל הזמן מקומות מחבוא בטוחים, שעד מהרה נראו לי לא־בטוחים. מדוע דאגתי כל־כך? מפני שבו־בזמן שבחיי יומיום בקושי פציתי פה מרוב מבוכה, מרוב זהירות, נטע בי היומן שיגעון לָאמת. חשבתי שבכתיבה אין טעם להתאפק, ולפיכך כתבתי במיוחד – ואולי רק – את מה שהעדפתי לשתוק עליו, והשתמשתי בין השאר באוצר־מלים שלעולם לא הייתי מעיזה להשתמש בו בעל־פה.