אהובתו של רופא הנפש

חיים לפיד

תיאור
שמעון קרני, חייל, מנהל רומן עם אדווה הבוגרת והמנוסה ממנו, מתמחה במוסד פסיכיאטרי. הקשר מסבך את שמעון בעבותות יחסיו הלא־פתורים עם אביו והופך לזירה של אשמה ומוות, שממנה ינוס במשך שארית ימיו. זהו רק המהפך הראשון המזומן לקורא בנובלה של חיים לפיד, המסתחררת בין עלילות וסגנונות במסעה אל החטא הטבוע ביסודה של כל אהבה גדולה.
 
בזעיר־אנפין כונן לפיד מערכת של עולמות החגים במסלולים נפרדים בעודם מצייתים לחוקי הכבידה של התשוקה, בסיפור שכל אחת מדמויותיו הבלתי־נשכחות משלבת כוח של מספר עם מעמקים של פגיעות אנושית, ומעידה בדרך משלה על יופיו האלים של מעשה הכתיבה עצמו. 
מתוך הספר

קול נפץ, התרסקות רכה, פרי המפגש של חפץ שביר שהושלך כנראה מן הקומה הרביעית על האדמה המדושאת למחצה שמתחת. זה היה הרגע, עמוק אל תוך הלילה, שבו קם סוף סוף שמעון קרני, מנהל בית חולים פסיכיאטרי, מכיסא המנהלים בחדר העבודה שלו. כשהמזגן לא פעל, כמו עכשיו, החום בדירה הדחוסה שלו מיצק את האוויר סביבו, הסָפוג באדי הזיעה שלו, והביא אותו למצב שבו תנועותיו בחלל הבית הזכירו שחייה יותר מהליכה. במטבח שתה כוס מים מסוננים מן המכל המוחזק במקרר, ואחר כך מזג לעצמו עוד אחת. רק אז ניגש לסלון, נשען על אדן החלון והשקיף אל החוץ. רצועת האורות המנצנצים לאורך חלקה הדרומי־מערבי של תל אביב, הנחתמת במשיכת המכחול הכחולה והרוגשת של הים, הסיחה את דעתו ממחשבותיו חסרות המנוח. הוא הניח לעיניו לנדוד אל חזית הבניין שממולו. שם, בקומה המקבילה לשלו, התהלך כצפוי האיש בחולצת פיג'מת־פסים קיצית, פסע לו הלוך ושוב לאורך המרפסת, מקפיד לשמור מרחק מן המעקה המחליד. מעבר לו, כך אומרים, השליכה עצמה יום אחד רעייתו אל מותה.