הסופרת עטורת הפרסים רות אלמוג, בעלת הטור המצוין במוסף ספרות ותרבות של הארץ, מקדישה את פליטים לתולדות משפחתה מצד אביה, ומשרטטת בקנה מידה קטן, בעזרת מכתבים וקטעי ביוגרפיה, את העולם באחת מתקופותיו החשוכות ביותר, על סף מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה, באירופה ובישראל (פלשתינה).
"בכתיבה אישית ועדינה, המערבת מציאות ודמיון, כטבעו ההפכפך של הזיכרון האנושי, נפתח לפנינו צוהר לילדותה ולמשפחתה הגרעינית של הגברת הראשונה של הספרות הישראלית", כתבו מיה מרק ויגאל שוורץ על גב הספר.
הציור על העטיפה: רות אלמוג
באמריקה כבר היה קיץ והשמש להטה. היו מהם שלבשו על גופם את כל בגדיהם, שכבות-שכבות של חולצות וסוודרים ומעילים, כדי שצרורותיהם יהיו קלים יותר. היו מי שנשא שמיכת נוצות עבה, אחר הביא עמו ייחורי גפנים כדי לטעת אותם בארץ החדשה. היו שבידיהם כינורות, סירים או אתים. בבניין שרר ריח של חומרי חיטוי, טרפנטין ונפט. תחילה היתה פאולה צריכה להציג את תעודותיה. התור היה ארוך, וכמו כולם ישבה על הרצפה. רוכלים נכנסו ומכרו גלידה ופירות. אבל פאולה לא היתה רעבה. בטנה היתה מכווצת מחרדה וציפיה. אחרי כן היתה צריכה לעבור את הבדיקה הרפואית. לא היו לה כינים. ריאותיה היו נקיות ועיניה היו בריאות.
