אמנות החיים והמוות הטולטקית

היום התעוררתי לפני עלות השחר למשמע הזמנה מפי המוות. כמו אבותיי האצטקים, קיבלתי את פניו בהכרת תודה של לוחם אשר לחם היטב ומייחל לשיבה בטוחה הביתה… ולמנוחה ארוכה. בשמי אופק רחוק כלשהו אני יכול להרגיש את זוהרו של שחר מתקרב. עורי מתחמם עם בואו. עיניי נישאות כדי לצפות בערפל מתפוגג אל אש-הכוכב ואני יודע שבקרוב אראה את דרכי הביתה, הרחק מהלילה האפל הזה. יריבַיי באו והלכו, לאחר שהובסו בידי האהבה. הם לחמו ללא לאות במסדרונותיה של התודעה האנושית, אותו שדה קרב נפלא. יבואו אחרים כמותי, הלהוטים להניף את חרבותיהם כנגד מיליון שקרים, אולם המלחמה הסתיימה עבור מיגל רואיס.
רק רגעים אחדים קודם לכן, בזמן שישנתי וחלמתי, נגלה לי חיזיון של לוחם אחר, גבר צעיר מעתות עתיקות, העומד למרגלות ההר הקדוש ומתבונן בעמק האהוב עליו. הוא עמד תחת אור הכוכב העמום, ובהה באגם אשר הקיף כמגונן את [עיר המדינה] טנוצ’טיטלאן, ביתו של עמו ושל עמי. בחלום, העמק הגדול היה מחופה בערפל. לאט, במעומעם, החלו הלהבות של טרם הזריחה לנצנץ בשעה שכפרו החל להתעורר לאטו. לבו של הגבר הצעיר הלם בקול, כפי שלבי הולם כעת. נחיריו בחנו את אוויר הלילה, ועורו עקצץ בתגובה לתנודות הרוח. הוא התכופף, כרע בזהירות על ברכו והרים את קשתו והניף אותה גבוה. אצבעות ידו הימנית נגעו בנוצותיו של חץ מבורך בעשנה של אש קדושה. הוא לא יאכזב את משפחתו, ולא יאכזב את זכרו של העם הטולטקי העתיק. הוא לא יאכזב את עצמו.