נובלה מאת אהרן אברהם קַבָּק (1883–1944) סופר ארץ-ישראלי יליד רוסיה, שהיה אהוב במיוחד בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, מחבר הרומן במשעול הצר ויצירות רבות ומגוונות אחרות.
כותבת על הספר ענת רנן, שערכה אותו עם ראובן מירן:
שישה צעירים, שבמרכז עולמם הספרות והאומנות, מנהלים חיי קומונה וחולמים על תהילת עולם. יום אחד נכנסת לחייהם דמות נשית מסתורית, וכל השישה נשבים בקסמה ומתאהבים בה.
דמות זו, המגלמת בהווייתה את המסתורין ביחס למהותה של האישה ורצונותיה, ממקמת את עצמה בפניהם כחידה שיש לפענח.
המפגש עם הנערה מפר את חוקי הקומונה, מערער את היסודות שעליהם היה בנוי עולמם של חבריה, וכופה תנועה על הקיבעונות הכוזבים שמכתיבים הדימויים והייצוגים – שבעזרתם יכלו לברור את האמת מתוך הבדיון, את המציאות מהדמיון.
מהו סוד חייה של נערה זו המכשפת אותם ומסעירה את נפשותיהם? מה ניתן לדעת עליה? מה ניתן לומר עליה?
כשצעיף המאיה – האשליה שמספקת מראית העין – נקרע; כשמוּסֶרֶת הרעלה המסתירה מאחוריה את מה שלא יכול להיראות – מתגלה הממשי לפני ששת החברים, אותו ממשי שהמוות הוא ניצחונו הסופי. או אז מתברר להם שהמוות הוא גם האמת היחידה שיש.
שישה היינו במספר ושישה חדרים היו לנו בדיוטה העליונה של הבית ששכרנו לקוֹמוּנתנו, חדר לאיש, חדר לאיש. כולנו כמעט היינו חובשי בתי הספר הגבוהים שבעיר. לאמיתו של דבר, לא המדעים היו לנו עיקר; אלה היו לנו רק בחינת קרדום לחפור בו לבד. במרכז עולמנו עמדו הספרות והאמנויות שהיינו אוהבים והיינו חולמים להקדיש להן את כל חיינו. הייתה בנו אמונה חזקה שנוצרנו לכהן בהיכלן, איש איש במקצועו האמנותי אשר לו הוקדש מרחם.
