מבחר מסיפוריו של ריונוסוקה אקוטגווה, מגדולי אמני הסיפור הקצר היפני.
כותבת באחרית הדבר מתרגמת הספר, אירית ויינברג:
"סופר שהותיר אחריו לפחות עשרה סיפורים הראויים לכך שנקרא אותם שלושים שנה לאחר מותו, יכול בהחלט להיחשב לסופר דגול", כתב אקוטגווה. הוא הותיר אחריו מעל מאה וחמישים סיפורים קצרים, שרבים מהם – הרבה יותר מעשרה – תורגמו לשפות שונות ואהובים על מיליוני אנשים בעולם גם היום, מאה ושלושים שנה לאחר לידתו של הסופר. השאלות שהטרידו את אקוטגווה כסופר וכאדם פרטי ממשיכות להטריד אותנו. גם היום אנו עוסקים בשאלות הנוגעות ליכולתה של הספרות להתמודד עם המציאות הפרגמנטרית, לייצג אותה, להשפיע עליה, לברוא אותה או להשמידה. נוסף על כך, יצירותיו, בייחוד המאוחרות, הכלולות באסופה זו, עדיין משקפות באופן מדויק להפליא את החרדה העמומה, שהיא חלק בלתי נפרד מחייהם של בני אדם רבים.
אקוטגווה נולד בטוקיו, יפן, ב-1 במרץ 1892. זמן קצר לאחר לידתו אמו לקתה במחלת נפש והתאבדה. אקוטגווה האמין שספרות צריכה להיות אוניברסלית ורצה לקרב בין תרבויות המערב ויפן. ב-1915 כתב את סיפורו המפורסם ביותר, ראשומון, ואחריו את ביער, שעל פיהם יצר הבמאי אקירה קורוסאווה את סרטו הידוע. אקוטגווה הגדיר את העולם כ"אולימפיאדה של משוגעים". ב-1927, כאשר החל לסבול מהזיות, חש כי הוא עצמו עומד להשתגע, והתאבד בנטילת מנת יתר של כדורי הרגעה כשהוא בן 35.
זה קרה בקומה השנייה של חנות ספרים. האיש, שהיה אז בן עשרים, עמד על סולם השעון על המדפים וחיפש את הספרים החדשים. מופסאן, בודלר, סטרינדברג, איבּסן, שוֹ, טולסטוי…
התחיל להחשיך, אך האיש המשיך לקרוא בלהט את האותיות על שדרות הספרים. מה שראה מולו לא היו ספרים, אלא הרוח של סוף המאה בכבודה ובעצמה. ניטשה, ורלן, האחים גונקור, דוסטויבסקי, האופטמן, פלובר…
הוא נלחם באפלה והמשיך למנות את שמותיהם. אך מטבע הדברים הספרים הלכו ושקעו בתוך הצללים העגמומיים. בסופו של דבר תש כוחו והוא החליט לרדת מהסולם. לפתע, מנורה אחת חסרת אהיל נדלקה בדיוק מעל ראשו. ממרום הסולם הוא התבונן בעובדי החנות ובלקוחות שהסתובבו בין ארונות הספרים.
הם היו קטנים בצורה משונה. ולא רק זה, אלא גם עלובים עד אין קץ.
