פייר ולוס

פייר ירד מטה למטרו. המון אַלים, בהול. עומד ליד הכניסה, נדחף וחולק את האוויר הכבד שנדף מן הפִּיוֹת, הוא הביט בלי לראותם, בקמרונות השחורים והרועמים שעליהם החליקו אישוניה הבוהקים של הרכבת, ורוחו הייתה אותם צללים, אותם אורות, קשים ורוטטים. נשנק בצווארון המורם של מעילו, זרועותיו דבוקות לגופו, שפתיו מכווצות, מצחו לח מזיעה ולרגעים קפוא ממשב רוח שנשב מבחוץ כאשר הדלת נפתחה. הוא השתדל לא לראות, הוא השתדל לא לנשום, הוא השתדל לא לחשוב, הוא השתדל לא לחיות. ליבו של הבחור הצעיר הזה בן השמונה עשרה, עדיין כמעט ילד, היה מלא ייאוש קודר. מעליו, מעל מחשכי הקמרונות הללו, מעל חור העכבר הזה – שם טסה המפלצת המתכתית, רוחשת תולעי אדם – היו פריז, השלג, הלילה הקר של חודש ינואר, הסיוט של החיים ושל המוות – המלחמה.