ארבע מדברות ואחת שותקת

אבל לאן הולכים מפה, היא שואלת, ואני חושבת שהיא יודעת אבל היא בכל זאת שואלת, ואולי לא, אולי היא לא יודעת או לא רוצה לדעת, ואני, מה אני יודעת, לא הייתי בסלע־האדום־שאיש־ממנו־חי־עוד־לא־חזר ועוד עם כל הגשם הזה —   לאן הולכים מפה, היא מתעקשת, תלוי, אני חומקת, תלוי במה, היא לא מוותרת, אם יש או אין לנו מטרייה, מה, יורד גשם עכשיו? היא מחייכת, מחזירה את התקווה למרכז הזירה, הרי היא עדיין פה עם הגב לחלון ואני עם הפנים אליה ולענף הסיגלון שמתנועע שם בחוץ רווי מים, נחבט בזכוכית. יורד גשם, אני מאשרת, גשם חזק? היא נשמעת מודאגת, גשם טוב, אני מרככת, טוב למי?! היא עדיין מסוגלת להרים גבה אחת אירונית, טוב לשדות, טוב להדרים, טוב לכנרת, צל מריר מרחף על שפתיה, יש ציפור על העץ ההוא, אני מנסה להסיח את דעתה, איזה ציפור? עורבני? היא מטה ראשה כמנסה לשמוע את מה שאינה רואה, עורבני? יכול להיות, רק את ומאיר מכירים את השמות של כל החבר'ה האלה, תתארי לי איך היא נראית, היא נראית ציפור, נו, איך נראית ציפור? מקור שחור, רגלי גפרורים, צבע כללי אפור, לזאת יש כנפיים עם טיפה'לה כחול, זה אקסלרוד, קובעת תלמה, את מכירה אותה אישית? אבל היא עוצמת עיניים, לא מוכנה להרחיב.