מפגש מקרי של דודי, נער תם, חשוף ופגיע, עם מנופאי תימהוני ובעל חזון, מסבך אותו בתוכנית-על מסתורית לשינוי פני עירו והחברה כולה. דודי, הוריו ואחותו נסחפים בהרפתקה החורגת מגבולות הריאליזם אל מחוזות הדמיון.
רחוק יותר היא נובלה חידתית, הבוחנת את גבולות השפיות, המשפחתיות והנאמנות, ומהלכת על התפר הדק שבין מציאות ודמיון, בין תיקון ובין הרס.
זהו הרומן השישי של מירון ח. איזקסון, משורר, סופר ופרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בר־אילן, שיצירתו כבר זיכתה אותו בעבר בפרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות ופרסים נוספים.
הוא מושיט לי את ידו, אנחנו מתקרבים יחד למנוף והוא עוזר לי לטפס. 'תביט רק למעלה, לאן שאנחנו צריכים להגיע, ולא למטה, לא למקור שממנו מתרחקים.' הדיבור שלו קצת מצחיק, אפילו מוזר. אבל אולי למנופאים יש שפה משלהם. הרי כל החיים שלהם הם עסוקים בעליות ובירידות, בהורדת משאות ובהרמה מלמטה למעלה. אין להם כמעט שום דבר שנשאר בגובה קבוע.
***
כשהביאו את המנוף החדש ידעתי שהעיר תשתנה, אבל מובן שלא ניחשתי עד כמה. בשנים האחרונות בונים אצלנו פחות בניינים חדשים. אבא הסביר לי ש"הרבה שנים נהגו להרוס את הבניינים הישנים ולהקים חדשים, בדרך כלל מגדלים. אבל עכשיו החליטו פחות להרוס ויותר לשפץ ולחדש". אימא שאלה אם יש לי אולי רעיון מוצלח להסביר את השינוי, ואני ביקשתי משניהם שיראו לי במציאות כמה דוגמאות ואז אולי אוכל לענות להם ברצינות. "אני שמחה שיש לנו ממש שיחה משפחתית אמיתית," אמרה אימא. אני חושב שאבא התכוון לפתח את הדיבורים לכיוון אחר בכלל, אבל לשמחתי לא גער באימא או בי.
