שני הוריה של הפסיכואנליטיקאית והסופרת הצרפתית לידיה פלם מתו בטווח זמן קצר. בממואר המיוחד איך רוקנתי את בית הוריי היא מתארת התמודדות עם החפצים שנותרו לאחר מות הוריה, ומתוך כך עוסקת באובדן ובתהליכים של עיבוד אבל.
היא עוסקת ביחסיה המורכבים עם הוריה, בייחוד עם אמה, ובקושי הבלתי נסבל של המוות לצד ההקלה המשונה שהוא מביא. במקביל לפעולת הריקון הפיזית המתוארת בספר, הולך ומתמלא במהלך הקריאה חלל רגשי באוצר מילולי של רגשות ותחושות סותרים, בתנועת ספירלה של זריקה, צבירה וחלוקה, בדיון בירושה, בבדידות ובשמחה.
במקביל לכך, נפרש בספר נתיב אחר, מתוך גילוי שרידי זיכרונות שתוקים של הוריה היהודים ממחנות הריכוז שמהם ניצלו. זיכרונות ואובדנים אלו חקקו בתוכה ירושה בלתי מדובבת, עלומה. היא מטפלת במוקדי הריק הללו ומשלימה, במידה רבה, את מה שלא יכלו הוריה לעשות - מציאת מנוחה למשפחתם שנספתה ולנעוריהם שנכחדו באכזריות, כמו גם לחרדות שנכרכו בנפשה שלה.
כשפשפשתי במגירות מלאות בדים ישנים, שהיו רקומים עליהם ראשי התיבות של סבתי או של סבתא רבא שלי, ראיתי פתק, מחובר לשקיק קטן ושקוף שעטף שני קולבים מכוסים בלולאות מצמר כחול, שעליו כתבה אמי, ללא ספק בעבורי: "נסרג על ידי ברטה קאופמן בסביבות 1920".
אמי דאגה אם כן, בתאריך לא ידוע, להקדים את תגליתי העתידית. היא ידעה שיום אחד יהיה עליי לבצע את העבודה המתישה, הנוסטלגית, הכואבת הזו, לבחור את מה שצריך או לא צריך להשאיר בבית המשפחה.
***
סטופ! די! לזרוק. לזרוק, בעיקר בלי להסתכל, מספיק עם רגשות בגרוש! לתחוב באושר לשקי אשפה גדולים, באצבעות שחורות מאבק ובגרון מגורה, ערמות על ערמות של ניירות ישנים. לזרוק את הקופסאות שאין להן שימוש מוגדר, את הספרים המתפוררים, את מכשירי החשמל הישנים, את החפצים המשומשים, הנבולים, המיובשים, הרקובים, שאין בהם שום עניין לחלוטין, את כל הערמה הזאת של כל מיני חפצים חסרי שימוש! להוציא את העבר שלנו לחופשה! כל אותם דברים מוכרים שאהבנו, יום אחד אינם אלא גרוטאות שמעמיסות עלינו. צריך להיפרד מהם, בשמחה. לחגוג את ניצחון החיים על המוות.
