ספרה השלישי של המשוררת, הבמאית והמורה לתיאטרון שי שניידר־אֵילַת הוא ספר שירים המתחזה למחזה או צאצא כלאיים של צמד אהבות - שירה ותיאטרון.
"השירים עשויים מחומריו של עולם התיאטרון: במה וקלעים, משחק וקהל, תפאורה ותלבושות. אך הדרמה הפועמת בהם היא אמצעי לגעת, על דרך ההיפוך, דווקא באני ראשוני, נטול איפור וזהויות כפויות", נכתב על מחזה קצר, הרואה אור בסדרת כבר בעריכת ליאת קפלן בהוצאת מוסד ביאליק. "בספר נפגשות שירה לירית ופרוזאית עם כתיבה כמו מחזאית, ויוצרות שפת כילאיים המבטאת טלטלות אישיות, מקומיות וקיומיות. שיריה של שניידר-אֵילת מעמיקים אל הסבוך והכאוב בחיינו, הרוחניים כמו גם העכשווים, מקננים בהם ומישירים מבט. הם עוסקים באובדן ואהבה, משפחה ומקום, מלחמה ושפה. שוכחים את הטקסט ושבים ונזכרים בו, מתעקשים להמשיך את ההצגה, מחר ועוד מחר ועוד".
כתב אלי הירש בביקורת על הספר במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות: "[...] אחרי שני ספרים, שבהם התמסרה בכישרון יוצא דופן לכתיבה על אבל ומוות", , "שניידר-אילת הבינה שגם אם אין לה נחמה עליה לקום, לפחות כמשוררת, מן האבל, ולהרחיב את מעגל כתיבתה: להפוך את האבל מלולאה המאיימת לשחזר את עצמה שוב ושוב למרכז כובד שמאפשר כתיבה מגוונת ומקיפה יותר. ואכן, התיאטרון והשירה, שמוצגים בשירים הפותחים את הספר כסמל לאימה וכזב או כמנגנון הגנה מצמית, הולכים ומתגלים לאורכו כמקור למשמעות, לכוח, לחיים, לזיכרון, ליופי, אפילו לעונג [...] כי כשם שאין חיים בלי מוות ואבל, כך אין שירה בלי עונג ותשוקה".
מפנה
לְפֶתַע נֶאֱלֶמֶת הַמְּדַקְלֶמֶת. בְּאֶמְצַע הַשֶּׁצֶף
נוֹפֶלֶת דְּמָמָה. לַקָּהָל הַשּׁוֹאֵל: מָה? זֶה
הָעַכְבָּר שֶׁמִּתַּחַת לַבָּמָה. הוּא לוֹפֵת לְפֶתַע
אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ. הִיא לְפֶתַע מַרְגִּישָׁה אוֹתוֹ
כְּמוֹ מִתַּחַת שִׂמְלוֹתֶיהָ, נִרְעָד. נֶחְרָד עַד
לְשַׁד מֵחֲמַת הַפְרָזוֹתֶיהָ. רֶצֶף מִלּוֹתֶיהָ
נֶעְתָּק. מַחֲנָק אוֹחֵז בָּהּ. כָּל רְצוֹנָהּ: לָנוּס
מִפָּנָסֵי הָאוֹר אֶל הַפִּנָּה הָעֲמוּמָה שֶׁבָּהּ
הוּא מִסְתַּתֵּר, הָעַכְבָּר. לְהִתְמַסֵּר בַּחֲשֵׁכָה
לַהֹלֶם הַמְּפַרְפֵּר שֶׁל פֵּרוּר לִבּוֹ הַמְּבֹעָת.
לְהַבְרִיחוֹ בְּכַף יָדָהּ אֶל גּוֹרָלוֹ בָּעֵשֶׂב.
לְמַלְּטוֹ מִקָּהָל קֵהֶה לַקֶּצֶב הֶעָדִין
שֶׁל קִיּוּמוֹ. קָם מִמְּקוֹמוֹ צוֹפֶה אַחֲרוֹן.
הִנֵּה חֲלָלָהּ הָרֵיק. מָחָר תַּמְשִׁיךְ וּתְשַׂחֵק.
תַּמְשִׁיךְ וּתְשַׂחֵק.
מתוך חושך אור קידה קידה
עַכְשָׁו לִרְקֹד – תֻּפִּים! תֻּפִּים! רִקּוּד עֲוִית –
זֶה תֵּאַטְרוֹן קָדוֹשׁ אוֹ תֵּאַטרוֹן מֵמִית?
קַבָּרֵט! שְׂמָמִית עוֹלָה בְּוִילוֹן. מְסַמֶּלֶת הִתְחַדְּשׁוּת.
הַכֹּל סְמָלִים. נִשְׁמֶטֶת עַל סַפְסָל. סַדְרָן מְבֻלְבָּל
מַפְצִיר בָּהּ לְהַמְשִׁיךְ. בָּאוֹת הַמְּכַשֵּׁפוֹת, טָה דָּם.
נִשְׁבֶּרֶת רֶגֶל, קְעָרָה. דְּמוּת מִשְׁנִית הִתְחַפְּשָׂה
לְגִבּוֹרָה. כָּכָה זֶה, הַתָּרָה וְסִבּוּךְ
זִכּוּךְ: נִכְנָס לַחְשָׁן. פָּנָיו צְבוּעִים לָבָן,
נוֹשֵׁק לַמְּשַׂחֶקֶת עַל שְׂפָתֶיהָ. לוֹחֵשׁ:
כְּשֶׁתַּפְסִיק לְשַׂחֵק, יִפָּסְקוּ חַיֶּיהָ.
זַרְקוֹר. פְרִיז. מְחִיאַת כַּף יָד.
קִדָּה, קִדָּה. עוֹמֶדֶת לְבַדָּהּ
בְּלֵב בָּמָה וְחֹשֶׁךְ.
