סל קניות
סל הקניות ריק
חזרה לחנותדיוקן זואולוגי לקסיקון
עדנה גורני
דיוקן זואולוגי: לקסיקון הוא ספר על יחסים בין הכותבת לאנשים ולבעלי חיים אחרים, קטנים כגדולים. פרקי הלקסיקון נעים באזורי הסְפר בין פרוזה פואטית, מסות ביקורתיות ושירה, ומשרטטים חשבון נפש על התהום הפעורה בין בני אדם מקבוצות שונות ובין בני אדם לבעלי חיים; על יחסי אהבה והזדהות לצד ניצול ועיוורון; על כאב ועל יופי מכמיר לב.
ספרה היפהפה של עדנה גורני, אקולוגית וסופרת פמיניסטית, מלווה באיוריו הנפלאים של צייר הטבע, האקולוג וחוקר הציפורים זאב לבינגר (שהוא גם בן זוגה של המחברת).
כתבה על הספר ארנה קזין:
אחד הספרים היפים שקראתי אי פעם. התרוממה נפשי בזמן הקריאה ונמלאתי השראה. מבטיחה לעצמי לחזור ולקרוא בו. אני חושבת שהיצירה הזאת משנה את האופן שבו אביט מעתה ואילך בבעלי חיים ואבין את מקומי בעולם. ולא פחות חשוב בשבילי: למדתי אפשרויות חדשות לכתיבה: אני חושבת שהדיוקן הזואולוגי הוא דיוקן עצמי של המספרת, רווי כנות וענווה - ענווה במובן של כוח הטוב: בלי יהירות אבל גם בלי בושה. דיוקן עצמי דרך מפגשים עם חיים אחרים. והוא מרחיב את האפשרויות לחשוב על עצמי, הקוראת של הדיוקן העצמי שלה; לספר לעצמי את סיפור הקיום שלי בעולם ביחס למרכיביו האחרים.
מתוך דיוקן זואולוגי לקסיקון
הִיא הִבִּיטָה בִּי, הֵרִימָה אֶת זְרוֹעָהּ הַשְּׂעִירָה וְהִצְמִידָה אֶת
כּףַ יָדָהּ לִזְגוּגִית הַחַלּוֹן, אֶצְבְּעוֹתֶיהָ פְּרוּשׂוֹת. הִנּחְַתִּי אֶת כּףַ
יָדִי מוּל כּףַ יָדָהּ. כָּרִית מוּל כָּרִית, אֶצְבַּע מוּל אֶצְבַּע, עַיִן מוּל
עַיִן, וּבֵינֵינוּ, בֵּינִי לְבֵינָהּ, שָׁקוּף.
מעין בכתה. ישבתי... ליד החלון והינקתי אותה. מעברו השני התקרבה הזקנה והתיישבה. היא התבוננה בנו... פטמותיה השמוטות העידו שהיניקה צאצאים רבים. היא הביטה בי, הרימה את זרועה השעירה והצמידה את כף ידה לזגוגית החלון, אצבעותיה פרושות. הנחתי את כף ידי מול כף ידה. כרית מול כרית, אצבע מול אצבע, עין מול עין, ובינינו, ביני לבינה, שקוף... קופת הבונובו הזקנה ניחנה בשאפתנות הדמיון. היא לא קיבלה את מחסום החלון כמובן מאליו. היא ראתה... ששתינו קרובות זו לזו יותר מאשר רחוקות. היא הזמינה אותי — מעבר למחסום המין, השפה והחומה הממשית והמטפורית — למפגש. אני לא נעניתי. כלומר, בתחילה כן, אבל אחר כך קמתי ללכת... לא התקשרתי להנהלת גן החיות... לא צעקתי שזה פשע שמחזיקים אותה בשבי... שלא מכירים בה כיצור אוטונומי, שלא מכירים בזכותה להחליט על חייה ועל מקום מגוריה...