ספרה השני של שי שניידר-אֵילַת, מחברת הוא היה כאן, אני בטוחה בזה, עוסק אף הוא במוות ובאבל, והוא - בניסוחה הצלול של מעיין איתן - יצירה העוסקת במוות (ומכאן שגם באלה שנותרו בחיים), ובשפה שבה בחרה המחברת לדבר על המת - כלומר, בשירה.
שירי הספר הם רשמים מפיתולי דרך, ניסיונות החלצות וחיפוש אחר חוף מבטחים. לא אחת הם משנים קול וצורה וגולשים אל הפרוזה השירית; צולחים קירות בית, אש ומים, מדבריות וערבות קרח, ברגל, במכונית או על גבי ציפורים. מחפשים מפלט מהשלכותיהם המאוחרות של אובדן ופרידה, מבקשים פתח, אוויר, אור.
מתחיל גשם
עוֹרֵב עַל הַגָּג. עַכְשָׁו, מִשֶּׁלָּכַדְתִּי אֶת תְּשׂוּמַת לִבְּכֶם,
אֹמַר מַשֶּׁהוּ עַל הָעֵץ דַּוְקָא, הַנִּקְשָׁר לַדְּבָרִים הַחַיִּים,
הַחַפִּים. אֶלָּא שֶׁלַּהַק אוֹתִיּוֹת אָפֵל כְּבָר עָט מִצַּמֶּרֶת
לְנַקֵּר בְּיָפְיוֹ הַשָּׁקֵט. כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת,
שֶׁיִּשְׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח,
שֶׁהַמְּחִצּוֹת בְּרֹאשֵׁנוּ (מַתְחִיל גֶּשֶׁם), וְשֶׁהָאֱמֶת שַׂקִּית
מִתְהַפֶּכֶת בָּרוּחַ, רִקּוּד רְפָאִים מִתַּחַת לַבַּיִת בַּבֹּקֶר,
לְמַטָּה, עַל הַכְּבִישׁ הָרֵיק.
