"טריפ של ארוטיקת מעמקים פסיכדלית ומשונה" כתבה נעם פרתום על המפגש הראשון שלה עם שירי הוואגינה, הרעב והדוב, ספר ביכורים של ליאת נאה, המבקשת לתת שם וקול למיניות נשית שאינה מפנימה את נקודת מבט הזולת אלא מתריסה כנגדו.
בשירים שנכתבו לאורך 15 שנה, ליאת נאה מפרקת ומרכיבה מחדש - דרך השפה - זהות נשית פרועה, מצחיקה, מערערת ומפתיעה. כשנדמה שהעברית מכזיבה - מונעת מאיתנו את המילים הקולעות לאותה תפישה פנימית של הגוף - היא מבקשת להצחיק, לטלטל ולהכאיב כדי לגלות מילים חדשות, מדויקות יותר, שיצליחו לתת שם למה שחומק.
פה־תת־בטן
מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?
לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,
פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.
עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.
הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֵעָדֵר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,
מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.
עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.
הֶחֱלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט,
הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.
וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.
גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר
מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.
בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשׁוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ
כְּאִלּוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:
פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,
אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,
הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,
תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!
