הוואגינה, הרעב והדוב

פה־תת־בטן

מָה לַעֲשׂוֹת עִם הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן שֶׁלִּי בְּעִבְרִית?

לֹא הָיוּ לִי שֵׁמוֹת בִּשְׁבִילָהּ, לַוָּאגִינָה שֶׁלִּי,

פָּנִיתִי אֵלֶיהָ בְּגוּף שְׁלִישִׁי שֶׁל נִימוּס.

עִם הָאֶצְבַּע הָיִיתִי מַצְבִּיעָה, בְּאָזְלַת הַמִּלִּים.

הָיִינוּ צֶמֶד שֶׁל הֵעָדֵר, מְסַמֶּנֶת וּמְסֻמֶּנֶת מְאַיֶּנֶת,

מְדַבְּרוֹת עַל הַדָּבָר הַהוּא.

עַל הַפֶּה־תַּת־בֶּטֶן יָשְׁבָה לִי הַוָּאגִינָה כְּמוֹ שְׁקוּפִית בְּתוֹךְ מַקְרֵן.

הֶחֱלִיקָה לִי הַחוּצָה מִן הַמִּשְׁפָּט,

הִפְלִיגָה לִמְחוֹזוֹת שֶׁאֵין לִי נְגִיעָה בָּהֶם.

וְאָמְנָם, קָאנְט אָמַר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לָדַעַת אֶת הַדְּבָרִים כְּשֶׁלְּעַצְמָם.

גַּם אֶצְלִי זֶה כָּכָה, אִי אֶפְשָׁר לִי לֶאֱחֹז בַּדָּבָר

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת שְׁמָהּ. אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לָקַחַת אוֹתָהּ אִתִּי מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,

פְּנִינָה שֶׁנֶּחְבֶּצֶת בְּצֶדֶף לֹא־לָהּ, אוֹגֶמֶת מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

בִּשְׂפַת הַבַּיִת, בְּלָשׁוֹן יְלִידִית, הָיִיתִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ

כְּאִלּוּ הָיִינוּ זָכָר לְזָכָר:

פֶּה־תַּת־בֶּטֶן, הָיִיתִי קוֹרֵאת לָהּ,

אַתָּה, הַפֶּה שֶׁמִּתַּחַת לַבֶּטֶן,

הַפֶּה שֶׁדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַבֵּל,

תִּזָּהֵר, הַבֶּטֶן מַשִּׂיגָה אוֹתְךָ, לוֹקַחַת לְךָ!