שרי

"לאה, תני לי את מחרוזת הפנינים שלך! את שומעת, לאה? תני לי את המחרוזת שלך!"  כל תשובה לא נשמעה מהמיטה הגדולה, העשויה ברזל מחושל ונחושת מגולפת, שהבהיקה באפלולית כשריון. "למה את לא נותנת לי את המחרוזת שלך? היא יפה עלי ממש כמו עלייך, ואפילו יותר!" לשמע נקישת הסֶגר זעו סדיני המלמלה, ושתי זרועות חשופות, נהדרות ועדינות פרקים זקרו כפות ידיים יפות ועצלות. "עזוב אותה, שֵֶׁרי, שיחקת כבר די במחרוזת." "אני משתעשע... את מפחדת שאני אגנוב לך אותה?" ליד הווילונות הוורודים חדורי השמש הוא רקד, שחור כולו, כשד מלא חן על רקע כבשן גיהינום. אבל לאחר שנסוג לעבר המיטה חזר והיה כולו לבן, למן פיג'מת המשי ועד לנעלי הבית העשויות זמש. "אני לא מפחדת," נשמע מהמיטה הקול הערב והנמוך. "אבל החוט עלול להיפרם. הפנינים כבדות." "הן באמת כבדות," אמר שרי מתוך הערכה. "מי שנתן לך את הדבר הזה התייחס אלייך ברצינות."