הטהור והטמא

בקומה העליונה של בניין חדש נפתח בפָנַי סטודיו, רחב ידיים כמו אולם מקוּרה של שוק, שבמחצית גובהו קומת יציע גדולה ועל קירותיו תלויים בדים סיניים רקומים, מאלה שסין מייצרת עבור המערב, עם מוטיבים גדולים, קצת מרושלים, די יפים. מלבד זאת רק פסנתר כנף, מזרנים יפניים קטנים ושטוחים, פוֹנוֹגרף ואָזָלֵיאוֹת בעציצים. לא הופתעתי ללחוץ את ידו של עמית למקצוע, עיתונאי וסופר, והשבתי בניד ראש לכמה מארחים זרים שלא נראו לי — תודה לאל — להוטים לקשור שיחה יותר ממני. התיישבתי על המזרן האישי הקטן שלי, מוכנה ומזומנה לשעמום. הצטערתי על שעשן האופיום מתבזבז ומיתמר בעצלתיים אל תקרת הזכוכית. הוא עלה בהיסוס, כנמלך בדעתו, וניחוחו השחור, מעורר התיאבון, ניחוח פטריות כמהין טריות וקקאו קלוי, השרה עלי אורך רוח, רעב קלוש, אופטימיוּת. חביבים היו עלי הצבע העמום והאדום של האורות המְאוֹהָלים, ולהבת השקד הלבנה של העששיות לחימום האופיום. אחת מהן נמצאה קרוב מאוד אלי, ושתי האחרות ריצדו במרחק כאורות מתעתעים, במעין כּוּך שמתחת ליציע המוקף מעקה. מעל למעקה רכן ראש צעיר, הואר בקרניהן האדומות של המנורות התלויות, שרוול לבן ריחף ונגוז לפני שהספקתי לנחש אם הראש, השיער הזהוב הדבוק לגולגולת כשְׂערו של טובע, הזרוע העטויה משי לבן, שייכים לאישה או לגבר.   ״באת מתוך סקרנות?״ שאל עמיתי.