"אני מאחל לך ששני ההורים שלך ימותו בבת אחת, ביום אחד", אמר פעם אב לבתו הקטנה, היא מחברת הממואר בדולח וסכינים – ספרה ה-13 (לא ה-12, כפי שמפורסם במקומות רבים) של עופרה עופר אורן, זוכת פרס ספיר לשנת 2023 על ספרה מה קרה להגר באילת?
באיזו מציאות דברים כאלה יכולים להיאמר? ומה קורה לילדה הקטנה, שהפסקול המלווה את חייה הוא חילופי דברים פוצעים ומדממים בין אִימהּ לאביה ובין כל אחד מהם ובינה? מה קורה לילדה כשהיא נמצאת בתווך, בין שני הורים כאלה, ונאלצת לוותר על עצמה במאמציה לרַצות, לפייס, להרגיע? ומה צפוי לילדה שהוריה פוגעים זה בזה וגם בה, ומסרבים, גם מקץ שנים רבות, להכיר במעשיהם?
עופרה עופר אורן הציבה מעין רשמקול מאוחר שמתעד את הקולות אשר עיצבו את מסלול חייה, ובעזרתם היא משמיעה את מה שאי אפשר לכאורה להביע במילים – את הכאב והטירוף שלתוכם נסחפה, אבל גם את האהבה והאומץ שנדרשו לה כדי להיחלץ מהם.
אני מסתכלת על אימא.
"אבא שלך כבר לא אוהב אותנו. יש לו אישה אחרת. הוא אוהב אותה. אנחנו נוסעים לתל אביב, לסבא וסבתא. ולא נחזור אליו לכאן. שיישאר לו עם האישה הזאת שהוא אוהב".
אני שוכבת בחושך, במיטה לא שלי. סבא שלי עומד ליד הפתח של הדלת וצועק על אבא שלי שמבקש להיכנס: "תסתלק מכאן ואל תחזור! אתה אייכמן! אתה יותר גרוע מאייכמן!"
הוא לא זוכר שאייכמן הרג לאבא את ההורים?
לאימא שלי יש אימא ואבא ואח ואחות ולאבא שלי אין כלום, ועכשיו מגרשים אותו החוצה לחושך?
הוא זקוק לי!
אני שוכבת בחושך שאפשר לסלק אם לוחצים על כפתור אבל לא יכולה לזוז, לא יכולה לדבר, לא יכולה לצאת אל אבא ולהושיע אותו מהבדידות, מהיתמות. בכל העולם יש לו רק אותי. רק אני בת משפחה אמיתית שלו. עם קשר דם. כן, עם אימא הוא בחר להתחתן, אבל רק כשנולדתי…
אבא שלי יתום, הם שכחו?
"תסתלק!" סבא ממשיך לצעוק, "שמעת? לא רוצים אותך כאן אצלנו בבית! לא, לא, מה פתאום, תשכח מזה, אתה לא יכול להיכנס לראות את הילדים… לראות אותה? היא בכלל לא רוצה אותך! לך מכאן!"
