הסופר אלי עמיר, מחבר תרנגול כפרות, מפריח היונים, נער האופניים וספרים מצוינים נוספים שהיה בהם מרכיב ביוגרפי, מסתכל לאחור על חייו ובגיל 85 מזמין אותנו לקרוא עליו בלי חציצה - לא דרך דמויות אחרות שפועלות בתוך עלילות בדיוניות, אלא ישירות מפיו. ואנחנו שואלות, מתי כבר יוענק לו פרס ישראל לספרות?
פרקי החיים שכונסו במחרוזת ענבר נוגעים בכל תקופות חייו, מילדותו בבגדאד עד שנות סבאותו בירושלים, והמראות העולים כאן שונים מאוד זה מזה: נהר החידקל בקיץ, כשמתגלה במרכזו האי שהוסתר עד אז במים; עולים חדשים שמזדרזים ומנשקים בטעות את אדמת קפריסין; תדהמתו למראה כיכרות הלחם על שולחנות הסדר בקיבוץ; הריקוד שלו בפארק אווניו מיד לאחר הולדת ילדו הראשון; פקידים ופוליטיקאים שנקרו בדרכו עד שמוּנה למנכ"ל עליית הנוער; והרצון לכתוב על חבלי הקליטה מתוך ניסיון אישי, שיש בו לא רק קשיים אלא גם תקווה גדולה שהתממשה.
שלושה גילים יש לאדם, הגיל הכרונולוגי, שנגדו אין מה לעשות, הגיל הביולוגי, שהוא מצבו הרפואי של האדם, והגיל הקוגניטיבי, מצבו השכלי והנפשי, וכל אלה ואופן ראייתו את החיים קובעים אם יתנהג כצעיר או כזקן. אין פלא שרצוני להיות צעיר מגילי הביולוגי, והרשימות הקצרות המכונסות בספר הזה מאפשרות לי לצלול לתוך הזמן הפנימי שלי, להשתחרר מעט מהזמן החיצוני שדוהר קדימה ואין לי שליטה בו. אני מנסה לעכב את שעטתו הלאה, והוא לא מתחשב בבקשותיי. ברור לי לאן הוא שועט בלי לעצור ובלי הפוגה. גם הזמן הפנימי משתנה, זע ונע ומחסיר ומוסיף, אבל עליו עוד יש לי השפעה יחסית.
