מפריח היונים

בלילה ההוא נשבה רוח שרבית. כבר היינו צריכים לישון על הגג, כנהוג בבגדאד בקיץ, אבל אמא עדיין לא הוציאה את המיטות מן החדרים, ולא חיתלה אותן בכילות, ולא הציבה את הגַ׳רַה על מעקה הגג לצנן את מי השתייה. אולי מיאנה להכיר בחילוף העונות, ואולי חששה מסופות החול המדבריות המאדימות את שמי העיר בתום האביב. אבא הוטרד מסופה אחרת, זו המשתלחת כחרב מתהפכת מאז נתלה שַפִיק עַדַס, הסוחר היהודי הגדול. הסִי־אִי־דִי, הבולשת העיראקית, חודרת לילה־לילה לכל בית ומחפשת נשק ומכשירי קשר וספרים ללימוד עברית של התַנוּעַה, היא המחתרת הציונית, ומשליכה מאות יהודים למרתפי העינויים, כדי לסחוט מהם הודאות לצורך הרשעתם במשפטי בזק של המשטר הצבאי, כמו משפטו המהיר של שפיק עדס זה, שלא מבטן ומלידה היה יהודי עיראקי. בא לו יהודי סורי ומשתקע בבַּצְרה עיר התמרים ועוסק ביבוא מכוניות דווקא, ומתעשר עד שהונו ורכושו נאמדים במליוני דינרים. בארמונו מתארחים וַזירים, אמירים, שֵיח׳ים, קצינים, העוצר עַבְּד אל־אִילַאהּ בכבודו ובעצמו - עדס היה בבצרה כמו עִמַארִי הגדול, דודנו של אבא, בבגדאד. אסונו של עדס היה בטחונו המופרז בכוחו. במקום לקחת לו מנהל מוסלמי ממשפחה מכובדת שינהל את עסקיו וישא ויתן עם הגויים וישחד אותם, כמו שעמארי הגדול עושה, ניהל עדס הכל בעצמו, ראה את עצמו שווה למוסלמים, וקנה לו שונאים ומקנאים, אף־על־פי שהיה מתבולל רחוק מן היהדות וקשר את גורלו בגורלה של עיראק, והיה מעורב ומעורה בחייה.