בספר מפתיע, משלים חיים באר מהלך עמוק שהחל בו לפני יותר משני עשורים ברומן המפורסם חבלים, ומבקש לחולל תיקון במקום שבו תיקון אינו אפשרי. האם תיתכן פגישה מחודשת עם אב שהשנים הקצרות במחיצתו היו טעונות וקשות? האם יהיה אפשר לברר סוף סוף את כל מה שלא התברר בזמנו, ואולי גם להתפייס?
כמו בהמשך מהופך לחבלים פונה באר בצל ידו אל המקומות ששתק בהם ואל דמותו של אביו, שנשארה אז בצל. דמיון ומציאות מתערבבים, ומכוחו של הגעגוע מתחיל מסע לאחור בזמן. שנים לאחר שאירעו הדברים מופנה המבט אל מעבר לכעסים והמשאלות שלא מומשו, ומתאפשרת לבסוף, ולו רק פעם אחת ויחידה, השיחה ההיא שלא נתקיימה מעולם.
במטוס, בדרך לווינה, חזר אבי ונגלה אליי פעם ועוד פעם. פעמים נראה כבשעה שהמתין לקונים בפתח סניף תנובה שלו והסינר האפור המוכתם חגור לחזהו, ופעמים כבלכתו בערב שבת לבית הכנסת "בת ציון", שהקים לזכר אשת נעוריו, והוא דומה להפליא במגבעת הקש הלבנה לוויטוריו גסמאן ב"בושם נשים". פעמים נראה רק חלק ממנו, כגון רגליו הצבות בנעליים חומות־לבנות, נעלי מהמר יהודי מלאס וגאס מחוררות בדגמי פרחים, שהגיעו אלינו באחת מחבילות הבגדים מאמריקה, או גוו הנתון בחליפת קיץ בגון השמנת, שהביא עימו מקייב לפני שנות דור ועם השנים נעשתה קטנה ממידותיו. ופעמים התלכדו כל המראות למראה פיו הפעור, המזיל ריר, השמוט הצידה מחמת השבץ בחדר ההולכים למות, האפוף ריחות כיליון, בבית החולים רמב"ם בחיפה, והוא מרים קלות את ידו השמאלית, הלא משותקת, ומנסה לומר דבר־מה לבנו יחידו העומד לידו ומלטף את פניו באצבעות רועדות. אך הבשר התם לגווע וצל ידו המורמת של האב הרתיעו עד כדי כך שנס כל עוד נפשו בו מן החדר, שרישומו של אור היום עדיין ניכר בו למרות הווילון הפרוש על פני החלון הרחב ומחשיכו.
