שבועות אחדים לפני חג הפסח, קצת אחרי שהיא מעבירה שיעור בפיתוח קול לקקטוס שבמרפסת הבית, בלה רוזנבאום מתחילה להיעלם. מי שהייתה "האישה הכי יפה באוּלָם" – זמרת אופֶּרה ואישיות צבעונית מוכרת בחיי תל אביב הקטנה – מופנית אל גליה שעשוע, פסיכוגריאטרית המתמחה בטיפול בדמנציה.
בעלה האוהב של בלה מתקשה להסתגל לשינוי וכופה על השניים הסתגרות. בבית הם ממתינים לבִּתם היחידה, העתידה להגיע לחופשת מולדת. גם הרופאה המטפלת בבלה נדרשת להתמודד עם רגשות סוערים ביחס למשפחתה.
הנשים שבמרכז הרומן הראשון של אוריין צ'פלין, מחברת רב המכר ארבע שעות ביום, עוטות על פניהן מסֵכה; עד ערב החג ינשרו המסכות כולן. דרך גלריה של דמויות, המדברות כל אחת בקולה, נפרשׂת במשהו קורה לבֶּלה מציאות אנושית של סגידה ליופי ולריצוי חברתי, ואִתה היכולת לחרוג ולהעז גם כשהמשפטים והמעשים מתחילים להתבלבל.
זה היה בבוקר שלפני ליל הסדר כשהכול התפרק לי, ששום דבר כבר לא היה בסדר. וזה היה בערב שלפני ליל הסדר כשכמעט עשיתי צעד שלא הייתה ממנו דרך חזרה. עמדתי על כביש 4, בבגד ים רטוב, עם גבר זר.
ובין הבוקר לערב, בעטתי בכל מה שהיה מוכּר לי עד אז. בכל מה שעבדתי כל כך הרבה שנים עבורו.
אם לא הייתי פוגשת את בלה רוזנבאום, אולי הייתי נשארת שם חנוקה בחדר הקטן בלי החלון עוד שנים ארוכות.
אולי לא הייתי מבינה שהעיקר הוא לא סוף הסיפור, אלא לִבּוֹ.
