לאחר שגמענו בשקיקה ובהנאה באיפה הכובע שלי - כל המחזות: א חמישה מחזות שכתבה הסופרת האיטלקית האהובה נטליה גינצבורג, מגיע הדלת הלא-נכונה - כל המחזות ב ומשלים את פרסום כל המחזות שחיברה, עם שישה מחזות שכתבה בין 1968 ל־1991, שנת מותה.
בעולם של גינצבורג, גברים זקוקים לנשים ונשים זקוקות לגברים, ואלה וגם אלה מתמרמרים על כך. גינצבורג מייחדת את כל ז'אנר המחזות הקומיים־כביכול שלה למצב הבלתי־אפשרי הזה. הנימה המאופקת הייחודית של גינצבורג נוכחת כאן במלוא הדרה, והדיאלוגים לעתים מצחיקים מאוד ותמיד שוברי לב.
בכל המחזות אנו פוגשים בבדידותן של נשים לא־מנוסות, מבולגנות ואבודות ובאטימותם של גברים לא־מודעים. הדיאלוגים בין אלה לאלה - שמתרחשים בסלון או בחדר האוכל בדירה ברומא או בסביבתה - חושפים את שבריה של זוגיות פרדוקסלית: בני זוג הבורחים כולם מהורֶה האוחז בשורשים של חייהם, ואינם יודעים מדוע הם זה עם זה או מדוע אינם נפרדים, מדוע לאחר פרידתם לא נפרדו באמת או מדוע אינם יכולים להיות יחד.
כתבה גינצבורג:
"במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ.
"בדרך כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. [...] במחזות שלי, בכולם [...] יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק".
מתוך הקורמורן - מחזה באורך חמש דקות
פיורלה שלום. אני מפריעה? עברתי כאן ועלה בדעתי לעלות.
דריו רעיון רע. את יודעת שבבקרים אני עובד. גם עכשיו אני צריך לסיים מאמר. אני עצבני. אבל בכל אופן, היכנסי, שבי. שבי על הספה.
פיורלה כן, אני אוהבת מאוד את הספה הזאת. היא כל־כך רכה! כשגרתי כאן העברתי עליה ימים שלמים. כמה זמן עבר מאז שעזבתי? שנה? כן, לפחות. היה אפריל, אני חושבת. נתת לי סטירה, כי אמרתי משהו שעצבן אותך. מה זה היה? מי יודע. אני לא זוכרת. אני זוכרת שארזתי את המזוודה בחמש דקות. אתה אפילו לא אמרת לי לא ללכת. לא זזת. אפילו לא עזרת לי לסחוב את המזוודה במדרגות. אני רואה שמכונת־הכתיבה הישנה שלך עוד אצלך, הגרוטאה הישנה שלך. למה אתה לא קונה מחשב? אני חולצת את הסנדלים, מפריע לך? אתה לא מוצא שהם יפים, הסנדלים האלה שלי? יפים וקטלניים. יצאה לי שלפוחית כאן, על העקב. יש לך פלסטר?
דריו לא.
