שיטוטים עם רוברט ואלזר

מתוך אגף צדדי של המבנה, יצא הסופר בן החמישים ושמונה בלוויית מטפל. חזותו הפליאה אותי. פני ילד עגולות שנראו כאילו מכת ברק פילחה אותן, לחיים סמוקות, עיניים כחולות ושפם זהוב קצוץ. ברקות כבר האפיר השיער. צווארון מהוה ועניבה מעט עקומה; שיניים במצב עגום. כשד״ר הינְריכְסֶן ביקש לרכוס את הכפתור העליון בווסט של רוברט, הוא התנגד לכך: ״לא, הוא יישאר פתוח!״ הוא דיבר בניב הגרמני המלודי של אזור בֶּרן, השגור בפיו עוד מתקופת נעוריו בבִּיל. לאחר פרידה חפוזה למדי מהרופא יצאנו לדרך לכיוון תחנת הרכבת של הֵרִיזָאוּ ומשם המשכנו לסַנט גאלֶן. מזג האוויר היה קיצי וחם. מתפללים רבים ששבו מהכנסייה צעדו לקראתנו ובירכו אותנו לשלום באדיבות. לִיזָה, אחותו של רוברט, הזהירה אותי שאחיה חשדן ביותר. מה עליי לעשות? שתקתי. הוא שתק. השתיקה הייתה הגשר הצר שעליו נפגשנו. בראשים לוהטים שוטטנו באזור, בתוך נוף של גבעות, של שדות מרעה, של יערות נטולי שדים.