שיחות בין איש הספרות, העורך והמוציא לאור קרל זליג (1962-1894) ובין הסופר השווייצרי רוברט ואלזר (1956-1878), הנחשב לאחד מגדולי הספרות של המאה העשרים, אף שבימי חייו זכה לקוראים מעטים בלבד.
זליג, שבדומה לפרנץ קפקא, ולטר בנימין, הרמן הסה ורוברט מוסיל העריך מאוד את ואלזר, נהג לבקר את הסופר הערירי במוסד פסיכיאטרי בצפון-מזרח שווייץ, שבו שהה מבחירה ב-23 השנים האחרונות לחייו. פעמיים בשנה יצאו השניים לטייל, וניהלו שיחות על ספרות, על כתיבה ועל חייו של ואלזר. שיטוטיהם המשותפים, המתוארים בספר שלפנינו, לוכדים רגעים החושפים את דמותו האניגמטית של הסופר ואת אורח מחשבתו.
לספר מצורפים אחרית דבר מאת עורכי המהדורה הגרמנית וסיפור קצר מאת ואלזר שטרם פורסם בעברית (סיפורים נוספים ממיטב יצירתו של ואלזר ראו אור בספר איש שלא הבחין בשום דבר).
מתוך אגף צדדי של המבנה, יצא הסופר בן החמישים ושמונה בלוויית מטפל. חזותו הפליאה אותי. פני ילד עגולות שנראו כאילו מכת ברק פילחה אותן, לחיים סמוקות, עיניים כחולות ושפם זהוב קצוץ. ברקות כבר האפיר השיער. צווארון מהוה ועניבה מעט עקומה; שיניים במצב עגום. כשד״ר הינְריכְסֶן ביקש לרכוס את הכפתור העליון בווסט של רוברט, הוא התנגד לכך: ״לא, הוא יישאר פתוח!״ הוא דיבר בניב הגרמני המלודי של אזור בֶּרן, השגור בפיו עוד מתקופת נעוריו בבִּיל. לאחר פרידה חפוזה למדי מהרופא יצאנו לדרך לכיוון תחנת הרכבת של הֵרִיזָאוּ ומשם המשכנו לסַנט גאלֶן. מזג האוויר היה קיצי וחם. מתפללים רבים ששבו מהכנסייה צעדו לקראתנו ובירכו אותנו לשלום באדיבות. לִיזָה, אחותו של רוברט, הזהירה אותי שאחיה חשדן ביותר. מה עליי לעשות? שתקתי. הוא שתק. השתיקה הייתה הגשר הצר שעליו נפגשנו. בראשים לוהטים שוטטנו באזור, בתוך נוף של גבעות, של שדות מרעה, של יערות נטולי שדים.
