בלב הרומן הראשון - והמצחיק ביותר שלו - שהצליח לפרסם הסופר והמחזאי סמואל בקט, לימים חתן פרס נובל לספרות, נמצא מרפי, אשר חריגותו התגלתה כבר ברגע לידתו. הוא לא הפיק את ה"לָה" של סטנדרט הקונצרטים הבינלאומי, עם 435 ויברַציות כפולות לשנייה, אלא צליל נמוך יותר, שגרם לרופא המיילד להעוות את פניו על כך שמכל מיליוני הגרונות הקטנים, המקללים בקול אחד ברגע המסוים הזה, רק העולל מֶרפי מזייף.
מרפי אינו עובד ואינו עושה שום דבר נראה לעין. הוא חותר לפלס לעצמו עתיד של קיום מהותי באמצעות מהלכים של חוסר־פעולה, פיחות והיעדר, שנועדו לצמצם את עצמו אל העולם הפרטי הקטן של רוחו, המנותק מן הערבוביה של העולם הגדול. הוא טרוד בקונפליקט בין גוף לרוח. יש לו צד שהוא מתעב, המשתוקק ללא־תקנה אל בת-זוגו היצאנית סיליה, המאיימת לנטוש אותו ולחזור לרחוב אם לא יֵצא לחפש עבודה. ואילו בעולם הקטן של רוחו הוא מתחלחל מעצם המחשבה על סיליה.
לתרגום העברי נוספו הערות, במטרה להקל על חוויית הקריאה ברומן המבריק אך תובעני, הדחוס אלוזיות ל־2,500 שנות פילוסופיה, ספרות ומדע, פרי בולענות הקריאה של מרפי־בקט, שמי יוכל להתחרות בה?
השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפִי ישב מִחוּצָה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפְּטון. כאן, בערך שישה חודשים, הוא אכל, שתה, ישן, התלבש והתפשט, בכלוב בגודל בינוני, שצדו הצפון־מערבי חולש על המראה הרצוף של כלובים בגודל בינוני שפניהם דרום־מזרחה. בקרוב ייאלץ למצוא סידור אחר, שכן המבוי שלו נידון להריסה. בקרוב ייאלץ לשנס מותניים ולהתחיל לאכול, לשתות, לישון, להתלבש ולהתפשט בסביבה זרה לגמרי.
הוא ישב עירום בכיסא־הנדנדה שלו מעץ טיק בגוון טבעי, שהובטח כי לא ייסדק, לא יתעקם, לא יתכווץ, לא יחליד ולא יחרוק בלילות. הכיסא היה שלו, הכיסא מעולם לא עזב אותו. הפינה שבה ישב הוסתרה בווילון מהשמש, השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה, בפעם המיליארד. שבעה צעיפים החזיקו אותו במקומו. שניים כפתו את שוקיו אל הרגליים של כיסא־הנדנדה, אחד הצמיד את ירכיו למושב, שניים הידקו את חזהו ובטנו למשענת, אחד את שורשי־כפות־ידיו לתמוֹכה שמאחור.
