גוסטאב פון אשנבאך, סופר גרמני סגפן ומזדקן, המקדיש את חייו לכתיבה הסוגדת ליופי, נוסע בערוב ימיו לוונציה שבאיטליה. בבית מלון בוונציה נתקל מבטו בנער פולני יפהפה כבן 14, ש"העלה על הדעת פסל יווני מן הזמנים היותר נעלים", ולראשונה בחייו פורצים בו רגשות תשוקה ואהבה שאינו יכול לשלוט בהם.
הסופר המזדקן עוקב אחר הנער הפולני ונשאר בוונציה גם כאשר נודע לו כי מגפת הכולרה פגעה בעיר, עד לשיאה של הקלסיקה מוות בוונציה, הנובלה המפורסמת ביותר של הסופר הגרמני, חתן פרס נובל, תומאס מאן, הנחשבת לאחת מפסגות הסיפורת של המאה העשרים.
סביב שולחן-נצרים, בהשגחתה של מחנכת או בת-לוויה, התקבצה חבורה של צעירים ובני נוער: שלוש עלמות רכות, אולי בנות חמש-עשרה עד שבע-עשרה, ונער ארוך-שיער כבן ארבע-עשרה. בפליאה השגיח אשנבאך ביופיו כליל-השלמות של הנער. קלסתרו החיוור, הענוג, העטור תלתלי שיער שצבעם כעין הדבש, עם קו-החוטם הישר, המשתפל, עם הפה המצוֹדֵד ועם ארשת כובד-הראש הקדומה, האלוהית, הנסוכה על כל תוויו, העלה על הדעת פסל יווני מן הזמנים היותר נעלים, ועם כל אותה שלמות טהורה של הצורה נאצל מן הפנים האלה איזה חן חד-פעמי ואישי כל-כך, שנדמה היה לאשנבאך השקוע בהתבוננותו, כי מעולם, לא בטבע ולא באמנות, לא חזו עיניו בדבר שבריאתו עלתה יפה יותר מזה.
