ברומן העלילתי והמותח ביותר ביצירתו של הסופר הפורטוגלי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1998, ז'וזה סאראמאגו, אדם מאבד לפתע את מאור עיניו. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הוכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. בהמשך, כל מי שנחשף אליו במגע מקרי נדבק בחושך הלבן ומדביק אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת.
השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית משוגעים ישן, מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם – מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. לאחר שגם החיילים השומרים על המקום מתעוורים, פורצת החוצה קבוצה של שישה עיוורים, שאותה מוליכה אשת הרופא.
וכך נכתב באתר הספריה החדשה, בה ראו עד היום כל כתבי סאראמאגו בעברית: [...] ההומור המפורסם של סאראמאגו, והחריפות השנונה, אינם נוטשים אותו כאן, בלב הזוועה והאכזריות, והם הופכים להומור שחור, ושמא לבן. זהו ספר על האחווה האנושית, שיש ללמוד אותה בזהירות מחדש, בהדרכת אשה אחת שרואה, כי אולי האנושיות תלויה לא רק במבט, אלא גם במבט נשי. אם יש ספרים שהקורא יוצא מהם אדם אחר ממה שהיה בתחילת הקריאה – על העיוורון הוא אחד מהם. הספר אינו משל או אליגוריה, אבל הוא עשוי להאיר מצבי חיים רבים כל-כך. כי אולי אנחנו עיוורים שרואים, עיוורים שגם כשהם רואים הם לא רואים, כי שכחו לראות, להתבונן.
על העטיפה: משל העיוורים מאת ברויגל
