מאדאם בובארי, אחת היצירות פורצות הדרך באמנות הרומן, בוודאי בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית, נחשב גולת הכותרת ביצירתו הספרותית של גוסטב פלובר.
בינואר 2007 בחר הטיים מגזין בספר במקום השני ברשימת עשרת הספרים הגדולים של כל הזמנים. היצירה תורגמה לעברית בראשית שנות השלושים של המאה העשרים בידי דבורה בארון, ומוגשת בהוצאת הספריה החדשה בתרגום חדש ועדכני של אירית עקרבי.
כתבה בזמנה על הספר לאה גולדברג:
אשה זו, אמה בובארי, חיה בינינו בכל ממדיה הממשיים, ואפילו בלי שנאהב אותה... אנו משלימים עם סיכלותה, עם בגידותיה שהיו-לגנאי, עם ריקנות חייה. אנו זוכרים לה, כבעלה שארל, את חסד-נעוריה, את ציפורניה הלבנות, ואת עמידתה בגן של אביה, מתחת לשמשייתה, העשויה משי מחליף-צבעים המטיל זהרורים מתנועעים על עור פניה הלבן, כאשר אפשר לשמוע טיפות מים הנושרות, אחת לאחת, על אריג השיראין המתוח. אנו זוכרים גם את רגעיה האחרונים: את מותה האבסורדי, הבלתי-יפה, הנורא בחוסר המשמעות שלו, ואת דברי בתה הקטנה: "הו! כמה העיניים שלך גדולות, אמא! כמה את חיוורת! כמה את מזיעה!..." זה כוחו של אמן, כוחה של אמנות-המלה, הנס שבדרך התיאור, תיאור היודע להשכין בלב העולם דמות לא-אהובה.
