תרגום חדש ליצירת המופת של שטפן צוויג, על ההרפתקן ואולי "מגלה העולם" הגדול בהיסטוריה.
ב־6 בספטמבר ,1522 כשציריה גונחים והיא תשושה ורעועה, עושה את דרכה ספינה קטנה לעבר חופי סביליה. היא מטילה עוגן בנמל, ו-18 אנשי צוות מזי רעב כושלים מתוכה לנשק את אדמת המולדת הקשה והיציבה. אלו הם השורדים האחרונים מ-265 אנשי הצוות שיצאו מאותו הנמל שנתיים קודם לכן בחמש ספינות בהנהגתו של פרדיננד מגלן, למעשה הגבורה הגדול ביותר בתולדות הספנות: הקפת העולם. כשדגלה של ספרד מתנוסס מעל הסיפון, מבקש יורד הים הפורטוגלי להשלים את מלאכת גילוי העולם שהחל בה קולומבוס לפני חצי יובל.
400 שנים לאחר מכן, במהלך הפלגה נינוחה לחופי אמריקה הדרומית, מהרהר הסופר שטפן צווייג בתקופה זו של גילוי טריטוריות, ומכל סיפורי המסעות, זה מעורר בו את הפליאה והסקרנות הגדולים ביותר. הוא מגייס את הבנתו בנפש האדם ואת יכולות ההתבוננות, ההעמקה והניתוח ההיסטוריים שבהם ניחן, ומקים לתחייה את האנשים והמאורעות שנטלו חלק באודיסאה המפוארת.
כתיבתו של ספר יכולה לנבוע מרגשות שונים עד מאוד. לעיתים הוא נכתב בתנופת התפעלות, לעיתים בהכרת תודה — אך בה במידה יכולים להצית את להט הרוח גם מרמור, זעם ורוגז. לעיתים מקורו של הדחף בסקרנות — ברצון להסביר לעצמנו בעצם הכתיבה אנשים או אירועים — אך לעיתים קרובות מדי הוא ניזון ממניעים מפוקפקים כגון יוהרה, תאוות בצע והנאה מההשתקפות העצמית. על כן ראוי שעם כל ספר חדש הסופר ייתן לעצמו דין וחשבון מהו הצורך האישי, מהם הרגשות שגרמו לו לבחור בנושא שלו. בספר שלפניכם המקור הפנימי נהיר לי לחלוטין. הוא נולד מרגש חריג מעט, אך דוחק ביותר: הבושה.
