"הוא כאן, הספר החדש שלי, ואני מתרגשת מאוד", כתבה עינת עינהר עם פרסום ספרה האחו החריש את אוזניי. "העזתי לכתוב אותו בגוף ראשון, ולספר בו דברים אמיתיים וסודות בדויים, על אנשים אמיתיים ומקרים בדויים, ולפעמים ההפך. אחד התענוגות שכתיבת פרוזה מנדבת. זה ספר אהבה, אפשר לומר, לשני אנשים ושתי ערים. אני מקווה שלמרות הימים הקשים יימצאו לו אוזניים קשובות ורכות".
וכך הציג אותו יגאל שוורץ, עורך הספר:
אישה פוגשת גבר. הוא מגושם, אבוד, חסר מעש, ילדותי, ובעבר היה סולן של להקת רוק שכוכבה דרך לרגע. עכשיו שניהם, האישה והגבר, נידונים להסתובב יחד בלילות ברחובות, בחוף הים, בקניונים, במועדוני מין ובתחנות רכבת – וכל הזירות האלה נעשות תפאורה לחווייתם התיאטרלית.
את סיפורם של השניים מספרת לנו האישה, והיא נוקטת בלשון פיוטית הזרועה בקרעים ושברים לשוניים; שילוב מקסים ומוזר, מעין שיר השירים בגירסה אפלה, המעלה ספקות באשר לטוהר מניעיה וכוונותיה האמיתיות.
הספר נחתם בזיכרון ילדות קצר, יפהפה, היכול לשמש, למי שיחפוץ בכך, מבוא ארס-פואטי ליצירותיה של ענת עינהר.
עדיין אני מתקשה, כשהחלונות סגורים, לדמות את מה שנמצא מעבר להם, את מה שנשקף מהם למול עיניי מזה חמש־עשרה שנים יום ביומו, כאשר אפתח את חלונות ביתי ומבעד לעלי האזדרכת אראה למולי אותה פאת בניין מוזנחת עם אותו מרזב אפרפר מבוקע כל אורכו, ותריסולים צפופים ככלובי צלעות אסתמטיות, וצמחים מטפסים על הקירות בפישוק קנוקנות מעט פה מעט שם, ואותן תיבות מזגנים שמגיחות מעמקי הבניין כגרוגרות מבוצקות, ולכל חלון מחלונותיו של הבניין הבל הנשימה המיוחד לו. כל אימת שחלונותיי שלי סגורים, אתקשה לצפות את הנוף הזה שמחוץ להם, ובמקומו יעלה דמיוני, כל פעם מחדש, נוף אחר, נוף דומה עד מאוד לקיר הבית השכן, אף שונה ממנה שוני מופלג, ככל שיימתחו ההבדלים בין דבר לדבר בתחום חייו של אדם אחד.
