במשך חצי שנה של יחסים שמתהדקים והולכים, פורשת אישה בת שלושים, המתמסרת לחליפת מכתבים עם זרה מוחלטת, את הידרדרות נישואיה, על גוניהם האפורים וגבולותיהם הפרוצים.
מתוך סדרת הווידויים בספרה הראשון של מיכל צורן – מייסדת-שותפה של מועדון כתב, כותבת ועורכת שאתם/ן אולי מכירים/ות גם מפודקאסט התרבות והאקטואליה זו דעתי על כל פנים – עולה דמותה של זוגיות מודרנית, הקלועה במבוך של פוליטיקה עכשווית. לפנינו סיפור אהבה, סיפור על נעורים מרדניים ופרועים, סיפור על חברוּת בין נשים כאירוע מעצב; סיפור אחר על הדברים הרגילים.
נעים מאוד X,
נדמה לי שלא כתבתי לחברה לעט מאז גיל עשר. במשך כל כיתה ה' הקפדתי מדי שבוע לתאר בפירוט פנקסני את קורות חיי על גבי דפי מחברות עבשות של "דפרון", ואז הייתי תולשת אותם, מכניסה למעטפה מבוילת ושולחת לרועי, בן 10.7 מאשדוד. סיפרתי לו על סכסוכים עם חברות שיישכחו במהרה, על מקצועות שאהבתי - ויותר מכך, על כאלה ששנאתי - בבית הספר, על הצבע המועדף עליי ועל הספייס גירלז. הוא, מנגד, התעלם מכל אלה ותיעד בהרחבה מעוררת השתאות תוצאות של משחקי כדורגל שבהם השתתפה הקבוצה שאהד. באותה שנה נהגתי לבדוק את תיבת הדואר שלנו בתכיפות שגברה והלכה עד שהפכה למעין טקס קומפולסיבי, אבל בחופש הגדול, אחרי שחיכיתי חודש וחצי לשווא, נאלצתי להשלים עם העובדה שרועי כבר לא יכתוב לי יותר.
מרגש לכתוב שוב למישהי זרה - אני מרשה לעצמי להניח שאת אישה על פי סגנון המודעה שפרסמת - והערכתי את הדרישה ל״התכתבות אנונימית על מה שחשוב באמת״. מעניין אותי כמה פניות קיבלת ואם תשיבי לי.
