ילדה מתלווה לאימהּ, לסבתה ולקרוב משפחה אבוד שצץ במפתיע לחופשה בעיירת מרפא בהרי האלפים. כשהיא מוקפת בגינוני שפע של עולם הולך ומתפורר, מגלה הילדה את מרד הנעורים הטמון לא בפריקת עול, אלא דווקא בציות קיצוני למצוות האם. כשתחזור מאותה חופשה, תפסיק הנערה לאכול.
במקום אחר ובזמן אחר, אישה צעירה מצטרפת לקבוצה טיפולית לנשים הסובלות מהפרעות אכילה. משפט אחד אכזרי שתאמר למספרת אחת הנשים, יקים ביניהן חומה של גועל וטינה, וילווה את המספרת שנים כמו קללה שאי אפשר להסיר.
בנובלה וממואר על נשיות וגופניות, כותבת הסופרת והמסאית כלת פרס ספיר, מיכל בן-נפתלי, על הבחירה המוטלת על נשים בין הגס והפרוע לבין הנשלט והמאופק, ונוגעת באומץ במקומות שבהם הבושה של הקיום פוגשת בבושה המעמדית.
בקיץ, אחרי מות אביה, נפלו פניה של אימי ונעשו בהירות וילדותיות יותר, כאילו נמחקה מהן שכבת בגרות והחזירה אותן אחורה. פנים סחופות, מזוּוָתות, שביקשו שילטפו אותן אך הסתגרו בעיצבונן, כמו בדיוקנאות של מודיליאני, שכעת ידעתי לבטח שהם דיוקנאות של אנשים מוכי יגון. טמפרטורת הגוף שלה צנחה, חולשה וצינה השתלטו עליה, בעיקר בבקרים, כפות ידיה, כפות רגליה, זרועותיה המשולבות בכניעה נעו בדוחק בעורה החיוור. היא התעטפה בדים על גבי בדים, חולצות וצעיפים, והתהלכה בבית ובחוץ כאילו כל דבר טומן בחובו את הקץ האפשרי שלה־עצמה, האמבטיה, חדר המדרגות, הרחוב, הכביש, כפשׂע בינה לבין הסוף, עיניה שחורות נוגות, מתחבאות מאחורי זגוגיות משקפי שמש כהות, ועשן הסיגריות גם הוא ממסך את פניה.
