גרסה מתוקנת של הספר המדובר, עליו כותב עורך הספר, יגאל שוורץ:
מה שאבד בזמן הוא רומן ביוגרפי על שני חברים, נורית גרץ ועמוס עוז שמדברים על מה שאבד בזמן. החיים עצמם, משפחה, אהבה, מקום, נאמנות, בגידה. ולא מעט גם על האמנות ועל המוות, ועל מה שמחבר, אולי, את הכול.
השיחה בין השניים נמשכה עשרות שנים, בעתות שלום ובמלחמות, בפגישות משפחתיות בקיבוץ חולדה, בפגישות עבודה, במכתבים שחצו אוקיאנוסים ובהמון שיחות טלפון, שהאחרונות התנהלו כשעוז שכב על ערש דווי.
בשיחות האלו השאיר עוז בידיה של גרץ צוואה ספרותית מצמררת. הספר הזה הוא המימוש של הצוואה הזאת. הוא כתוב במסורת הרומן הביוגרפי-התיעודי שגרץ יצרה לו נוסח אישי ומקורי (אל מה שנמוג, 1997; על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, 2008 וים ביני ובינך, 2015), שזכה לשבחים מופלגים של הביקורת וקנה לו עשרות אלפי קוראים נלהבים.
בהתחלה זה היה סתם רעיון, שיחה משעשעת בטלפון. מצד אחד על הקו - עמוס עוז - ומהצד השני אני.
הוא אמר: ״מכל מה שאת יודעת עלי היית יכולה לכתוב ביוגרפיה שלי.״
ואני עניתי: ״נכון.״ הוא פיתח: ״את יכולה לקחת נייר ועט — לא, את הרי עובדת על מחשב, אז את יכולה לפתוח אותו ולכתוב עלי כל מה שאת יודעת.״ ואני הגבתי: ״עמוס, אתה יודע שיש שתי בעיות עם זה. בעיה אחת היא שהביוגרפיה הזאת כבר כתובה בסיפור על אהבה וחושך, והבעיה השנייה היא שאתה חי.״ ״את הביוגרפיה תכתבי אחרת״, הוא אמר, ״וזה שאני חי, זאת לא בעיה, זה ייפתר עוד מעט״. זה היה מצחיק, כי זה היה עוד לפני שהוא חלה, ואני אמרתי שאחשוב על זה, אבל לא חשבתי כי לא האמנתי שזה אפשרי. הנושא הזה עלה שוב כעבור כמה שנים. הוא היה בבילינסון בטיפולים והיה לנו זמן לדבר. ״אם אני אמות לפנייך את יכולה לכתוב את הביוגרפיה הזאת. אני לא מתכוון נולד בירושלים ולמד בתחכמוני, זה הכול כתוב ויש באהבה וחושך. אני מתכוון למשהו אחר. אני לא רוצה שישכחו את זה, אני רוצה שמשהו יישאר.״ אני עדיין לא בטוחה, והוא כבר מפרט: ״אם תתחילי לכתוב את זה, את יכולה לא לפרסם כל זמן שאני חי. אני לא רוצה שדבר כזה יתפרסם כשאני חי.״ אני עדיין לא יודעת מה להגיד. ״ואל תכתבי עלי דברים טובים, תכתבי גם ׳זה בן אדם מפונק׳, תכתבי גם ׳זה בן אדם רודף כבוד׳, תכתבי גם ׳זה בן אדם שאוהב מדי לשמוע את עצמו׳, תכתבי.״ "ואני אכתוב גם שזה בן אדם שקשה לחפור ולחפור ולדעת מה באמת שם מתחת לכל התחפושות והדימויים, מה אמיתי." ״גם את זה תכתבי. תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך. שהוא כל כך משתדל לרצות את כולם, כמה הוא משתדל לרצות אפילו אנשים שלא ראוי לרצות אותם, תכתבי הכול. אל תכתבי שיר הלל, אל תכתבי לי שיר אהבה, לא זה מה שאני צריך. מה שתכתבי, תכתבי. תכתבי לנילי, לפניה, לדניאל ולגליה. את הרי לא תכתבי דברים איומים עלי, אני חושב.״ ברור שלא, אבל מה אפשר לכתוב על בן אדם שכתב כבר הכול על עצמו, ומה שלא כתב הוא, כתבו אחרים. ״אני לא יודעת,״ התחלתי משפט ולא מצאתי איך לגמור אותו ומוֹמוֹס גמר אותו בשבילי. הוא התחיל לנבוח ווֶנוּס, הכלבה של השכנים, ענתה לו ואני אמרתי: ״חכה רגע, אני רוצה להשתיק את הכלב״. כשחזרתי הוא צריך היה ללכת והשיחה נפסקה. החזקתי את הנייד הסגור ביד, מומוס חזר לנבוח ואני הסתכלתי על הצג וחשבתי: בעצם, למה לא?
