שלך, דליה - מכתבים לאהוב

דליה רביקוביץ

תיאור:

כשהיתה בת 19, הכירה דליה רביקוביץ את יוסף בר יוסף, אז עיתונאי בן 22, ולימים סופר ומחזאי. השניים היו לזוג במשך כמה שנים ואף נישאו, התגרשו במהרה ולאחר מכן נשארו מיודדים. בין מפגשיהם באותן שנים (1960-1955) התקיימה ביניהם חליפת מכתבים. בספר זה מובאים מכתביה של רביקוביץ אל בר יוסף. 

 

כאן אנו מתוודעים אל המשוררת הצעירה עת כתבה את שירי ספרה הראשון, אהבת תפוח הזהב (מחברות לספרות, 1959). כמו בשירתה, גם במכתביה נחשפת הלשון רבת הקסם והיופי הייחודית לה. אוצר מרתק המאיר מזווית נוספת את פועלה של מי שהיתה למשוררת גדולה ואהובה.

 

עוד מספרי דליה רביקוביץ במגדלור

 

 

כך זה מתחיל:

ירושלים, 15.9.55

מכתב שיגיע לתעודתו לאחר זמנו - הערב הוא ערב אחרון לשנה החולפת. היא נשמטת ואני אינני מתכוונת להאחז בה. להיפך אולי אני גם שמחה על חליפתה ואף על פי כן כל ערב אחרון ראוי להזכר. אני רוצה שהשנה החדשה תפתח לי שער, שתהיה שונה מן השנים הקודמות כיתרון האור מן החֹשך. לא כל הימים שוים במעלה ואפילו השעות אינן שוות ביניהן, יום מחר עתיד להיות שקול כנגד שנה שלמה ואולי מחר יהיה ניתן להרגיש את כל מלוא השנה כפי שלא ידענו במשך שאר הימים.

אינני יודעת במה נכנסים לקראת שנה חדשה, אם מותר להכנס אליה בידים ריקות, אינני יודעת אם היא תביא עלי ברכה או שאני חיבת הייתי להביא לה מעשים.

אינני יודעת את גודל ושעור הברכה שאני רשאית לברך את עצמי ואת האחרים כי איש איש ושעור ברכתו כשעור קומתו, כל המוסיף — גורע. ויתכן שהמחזיק טובה לעצמו ומרבה בברכה מבטל את תוקפה של הברכה.

מובן שאנשים הולכים לסליחות כדי שיהיו מוכנים לברכה ותהלום אותם ברכה לאין שעור. אני לא הלכתי לסליחות.

אבל אינני רואה את עצמי נקיה מכל ברכה כמי שיצא נקי מנכסיו אינו נושה ואין נושים בו. אני פשוט אינני רואה חיים לעצמי בלי ברכה אלי מפני שאני מהלכת בגדולות.

אני יודעת לשער את מידותי ואת גדולותי אבל אינני יודעת שעור לך, לכן אני רוצה בשבילך ברכה לאין שעור.

עשיתי הפעם מה שלא עשיתי עד הנה ויתכן שכל זה לא היה צריך להֵעָשות ואם כן לא יעבֹר הכתוב אל השנה החדשה וישאר בגבול השנה החולפת שלא תתקים עוד מחר בשעה זאת.

דליה